קריסת מפלגת העבודה - עוד טיטוס שוקע בתהום הנשיה
ממרומי האולימפוס שיחרר בן גוריון את ההצהרה הבאה - "עוד 30 שנה יהיו חרדים רק במוזיאונים." מי שהולך ומתקרב בצעדי ענק אל המוזיאון זה דווקא בן גוריון השחצן, הוא ומפלגתו, דיעותיו ומורשתו.
הציבור הישראלי עומד בימים אלו נדהם מול קריסתה המתמשכת של מפלגת העבודה. מזה שנים ארוכות סובלת מפלגת העבודה ממחלה כרונית, שהולכת ומדרדרת את מצבה. טובי הרופאים גוייסו לטובת החולה החשוב, העיתונות כולה מייחלת לרפואתה של המפלגה ההיסטורית הגוועת. אבל שום דבר לא עוזר, מצבה של אותה תנועה ששלטה במדינת ישראל עשרות שנים בשלטון עריצות רודני, הולך ומדרדר עד עברי פי פחת. בימים האחרונים נכנס החולה למצב אנוש, כשהוא מונשם ומורדם, ומצבו האומלל מעורר רחמים. במערכות העיתונים ובאתרי הלדשות התחילו הספדנים לכתוב מאמרי הספד נרגשים לנפטר המיתולוגי.
לציבור יראי האלוקים במדינת ישראל ולתורתינו הקדושה יש חשבון דמים ארוך עם התנועה הטמאה, המשוקצת והארורה. מי שלא יודע את ההיסטוריה של הציונות ושל מדינת ישראל איננו יודע להבחין מה ההבדל בין מפלגת העבודה לשאר המפלגות החילוניות. גם יתר המפלגות החילוניות אינם מתנהלות על פי דעת תורה, ודמויותיהם של רבותינו אינם מעטרות את כותליהם. אבל, מי שיודע את ההיסטוריה יודע מה זה מפלגת העבודה. המפלגה הזאת היא אבי אבות הטומאה, זו המפלגה שחרתה על דגלה את המרד במלכות שמים. זו התנועה שהוציאה את ילדי טהרן לשמד רוחני באכזרויות נוראה. אנשי מפא"י המיתולוגית ימח שמם וזכרם הם אלו שגזרו לתימנים את הפיאות, והכריחו אותם בכפיה ואיומים לשלוח את לדיהם לחינוך חילוני. הם ורק הם גרמו לבני עדות המזרח לפרוק מעליהם עול מלכות שמים. הם הקימו את עליית הנוער ושלחו את העולים הצעירים אל הקיבוצים רחמנא ליצלן, לאכול חזיר ולחלל שבת, לפרוק מעליהם כל זיק של אמונה. בכל ההיסטוריה של עם ישראל, מאז חורבן בית ראשון, לא קמה תנועה כזאת שחרטה על דגלה את המילים "הס כי לא להזכיר בשם השם". לא הייתה תנועה ששמה לה למטרה למרוד בקדוש ברוך הוא.
אין בליבי גרם אחד של רחמים על אותו עמלק רוחני ששוכב על ארס דווי. עם ישראל כבר מלומד ברודנים כאלה ואחרים, שחשבו שיצליחו להילחם בתוכנית האלוקית, ומצאו את עצמם בפח האשפה של ההיסטוריה.
לפני חמישים שנה, בן גוריון היה על הגובה. ממרומי האולימפוס שיחרר בן גוריון את ההצהרה הבאה -
"עוד 30 שנה יהיו חרדים רק במוזיאונים." (ויקיציטוט)
חלפו מאז לא שלושים שנה, אלא חמישים שנה. הציבור החרדי איננו נמצא במוזיאונים כלל וכלל. הערים החרדיות שוקקות חיים צעירים ורעננים, ואילו מי שהולך ומתקרב בצעדי ענק אל המוזיאון זה דווקא בן גוריון השחצן, הוא ומפלגתו, דיעותיו ומורשתו.
בן גוריון אמר -
"לא הרבנים יקבעו."
חמישים שנה אחרי, והרבנים אכן קובעים גם קובעים. הרבה שך זצ"ל הוא היה זה שהוריד את מפא"י מהשטון על ידי הכניסה לקואליציה של בגין, והוא זה שהכשיל את התרגיל המסריח שמנע את חזרתו של השמאל לשילטון. מי שהפסיק לקבוע זה בן גוריון וממשיכי מורשתו שהצליחו להמאיס את עצמם על רוב מכריע מהציבור בישראל.
יתר המפלגות החילוניות, גם אם אינם צדיקים גדולים, הם לפחות לא חרתו על דגלם את המלחמה במלכות שמים, והאתאיזם לא היה נר לרגלם. הם לא בזו לעבר המפואר של עם ישראל כמו שאמר בן גוריון בציטוטים הבאים -
"הגלויות המתחסלות והמתכנסות בישראל אינם מהוות עדיין עם, אלא ערב רב ואבק אדם, ללא לשון, ללא חינוך, ללא שורשים, הפיכת אבק אדם לאומה תרבותית היא מלאכה לא קלה."
ובדמדומי החמה, עם שקיעתה של הגדולה שבמשנאי התורה, נברך בשם ומלכות -
"ברוך שעקר עבודה זרה מארצינו".