העונג כולו שלך
נכנסתי למכולת בשכונה הירושלמית. על הקיר הקדמי, בין הקופאית לארון של הלחם עמד מסך פלאזמה ענק ודמותה של הקריינית ניבט בקשיחות אל לקוחות המכולת. זה היה כנראה תקציר חדשות או משהו מעין זה. החדשות רדפו זה את זה ודמויות שונות מכל רחבי תבל עלו על המסך, דיברו, הכריזו, קבעו, וצחקו. שר החוץ הרוסי במסיבת עיתונאים, אובמה המגלומן בנאום משיחי מבטיח לעמו עתיד מזהיר, ושחקן כדורגל מדקלם סיסמאות אחרי כישלון מחפיר. והנה שוב ניצבת דמותה של הקריינית על המסך, מספרת לנו על אישה שנהרגה בתאונת דרכים מחרידה, מסוג התאונות שמתרחשות בארצנו כמעט מדי יום. על המסך נראו לפתע דמויותיהם של מתנדבי זק"א, עטויות באפודים זוהרים, עוסקים במלאכת הקודש המזעזעת. עצמתי את עיני בבעתה. איכסה!!! עוית קשה תקפה את מעי, והרגשתי שבעוד רגע אני אצטרך לעמוד ולנקות את המכולת עם אפוד זוהר, כמעט כמו הצדיקים על המסך. ניגשתי במהירות לקופאית, שילמתי לה את המחיר, ונמלטתי החוצה אל האויר הירושלמי הצח, אל השקט והשפיות, הרחק מהמכשיר המתועב.
יצאתי החוצה במהירות, ושם חשבתי לעצמי, רגע אחד, האם את הזוועה הזאת מיליוני יהודים תמימים נאלצים לראות מדי יום? האם זה לא גורם להם לקהות חושים? איך אנשים מסוגלים? פשוט רחמנות.
אנשים אוהבים לדבר על קידמה, על נאורות, על האושר הגדול שהקידמה מביאה לאדם. האם זה נקרא אושר? איך אדם יכול להיות מאושר כשהוא חוזר מהעבודה כדי לראות בשידור חי את כל הזוועות מרחבי העולם? גועל נפש. אני כבר לא מדבר על מה שהתקשורת מחנכת את האדם. אני מדבר רק על הקטע הזה, של התמונות המחרידות, של כתמי דם וסכינים מלוכלכים, של גופות עטופות ואנשים בוכים. למי זה מועיל? מישהו נהיה יותר עדין מזה? יותר אצילי?
חשבתי לתומי שאולי זה היה במקרה. אולי זה לא משהו שקורה כל יום. אמנם תאונות דרכים מאד נפוצות, אבל אולי לא בכל פעם מראים כאלו תמונות. אז היום הייתי בבית של משפחה בירושלים, הייתי צריך לקחת מהם משהו. מול הדלת, במרכז הסלון, עמד לו כמובן הרב המקומי, הלא הוא מכשיר הטלוויזיה, המחנך הלאומי, כשהוא מטיף את דבריו לצאן מרעיתו היושבים מולו ושותים את דברי קדשו בשקיקה. והנה שוב הסרט חוזר על עצמו, והפעם רצח בתוך המשפחה. (רק תארו לעצמכם מה היה קורא אם הוא היה חרדי). הנה תמונת הבית, הרחוב, תעודת זהות של הנרצחת. ואז מגיעה התמונה המלבבת. כתם גדול של דם מכסה את המסך הזועק. הפעם כבר לא הלכתי להקיא, ההרגל עושה את שלו. הסתכלתי על בני הבית, הם הביטו במסך באדישות. מה לעשות, הם התרגלו. זה טוב שהם התרגלו? זה לא טוב. זה מקהה את הרגש.
העיקר שיש דם. סכינים, דמעות, הרוגים, חיות טרף. אחר כך יעלו איזה פסיכולוג שיגייס את כל כישוריו המדעיים להצדיק את קרנבל התקשורת. זכות הציבור לדעת, זכות הציבור לראות, זכות הציבור להיגעל, וזכות הציבור להשחית את נפשו.
בא חבר, בא. בא תפתח דף גמרא, תקרא משניות, אולי קצת עין יעקב. מה תעשה שם מול המסך? מה תראה שם? עזוב נא בן אדם עזוב נא. עזוב את הגועל נפש, עזוב את השטויות, מי מדבר שם, האנשים הכי טיפשים בעולם, במקום זה בא, תקשיב לרבא, תקשיב לאביי. תשמע סיפור יפה על רבי עקיבא, תלמד הלכה שלא ידעת.
לא תפסיד כלום, מבטיח לך.