עוד מאמר "מדעי". אימל'ה.
הדם הוא הנפש?
הגענו למסקנה שאין נשמה, כי אין לה היכן להתחבא בגוף. ***** ******* משיב לכל הטוענים נגד הקביעה החד משמעית הזו של המדע
בשיחות שונות כאן באתר נדרשנו לא אחת לשאלה אם התודעה היא דבר פיזיקאלי. טענתי בשיחות אלו הייתה שמכל מה שידוע לנו עולה שכך הדבר. את הדעה הנגדית ניסו רבים לייצג – רובם על ידי מתקפות אישיות נגדי וחלקם על ידי נימוקים מנימוקים שונים. מבין השיחות שקיימתי בנושא, המעניינת ביותר הייתה עם אדי. שיחה זו, דומה שנסתיימה בעקבות תגובתי זו.
בתגובה זו הראיתי שכשרוצים להגדיר את התודעה באופן שאינו פיזיקאלי – כאשר מביאים בחשבון את כל אלו מבין תכונות המוח שידוע שהן פיזיקאליות – מתברר שלא נותר דבר שאפשר ליחס לה.
אחרי שכתבתי את התגובה שאלתי את עצמי אם התכונות שהצעתי כחלקים אפשריים של התודעה אינן פספוס אחד גדול במובן זה שאולי אינן קולעות נכון למושג התודעה ושהשתתת מושג זה עליהן פוסלת באותה מידה גם את האפשרות שהתודעה תהיה פיזיקאלית.
התכונות שבהן מיקדתי את הדיון היו:
1. זיכרון
2. תכונות אופי
3. יכולות מנטאליות
4. קלט החושים
5. קבלת החלטות
השאלה ששאלתי את עצמי הייתה אם בכלל היה נכון לקשור תכונות אלו בתודעה והבסיס לשאלה הייתה העובדה שגם אני משתמש במילה תודעה ובעשותי זאת אינני מתכוון ספציפית לאף אחת מתכונות אלו אלא למשהו אחר. הרגשתי צורך לתת לעצמי דין וחשבון על השאלה מהו אותו דבר נוסף שמצדיק שימוש במילה מיוחדת מעבר לחמשת הביטויים הנ"ל.
לא תליתי בתחקור עצמי זה הרבה תקוות כיוון שמחשבות רבות של גדולים וטובים כבר התנפצו מול האתגר של הגדרת התודעה אבל בסופו של דבר נדמה לי שהבנתי משהו, ומשהו זה הוא הסיבה לכתיבת דברים אלה.
ברצוני להבהיר מראש: לא מדובר כאן בתוצאה של מחקר מדעי מסודר אלא במסקנות מסוימות אליהן הגעתי בתהליך של התבוננות פנימית (אינטרוספקציה) ושאני מציע כתיאוריה אפשרית בלבד.
מה שהבנתי הוא שככל שאני מנסה להתחקות אחרי המתרחש במוחי הרי שהתודעה אכן מתבססת על היכולות המנטאליות הנ"ל (ודומות להן) אך מה שמייחד אותה הוא בעצם מיקוד תשומת הלב.
ברגע מסוים היא ממוקדת בכאב שגורם לי הכסא הקשה שאני יושב עליו, ברגע אחר היא ממוקדת במסקנה שכאב זה נובע מכך שעיסוק מרובה בספורט מקטין את כמות הריפוד הטבעי שהייתה עשויה להגן עלי מכאב זה וברגע הבא היא כבר עסוקה בכך שהתסריט הזה יכול לשמש במאמר הנוכחי להדגמת מיקוד תשומת הלב.
חלק מן המחקרים המתחקים אחרי פעילות המוח בודקים מהם האזורים הפעילים בכל רגע על ידי מדידת אספקת הדם לאזורי המוח השונים. לדעתי, יש מקום למחשבה שהאזורים הפעילים בכל רגע הם אלה המייצגים את התודעה. זו הסיבה לכך שבחרתי להכתיר את המאמר במובאה מספר דברים, פרק יב, פסוק כג.
אם אני צודק אז מחבר הספר קלע בסביבות המטרה. בסביבות – אבל לא בדיוק: אני חושב שתשומת הלב אינה נתונה בהכרח לאזורים ש"עובדים יותר קשה" אלא לאלה ש"צועקים יותר חזק".
תיאור זה מתאים לחוויה שפותרי החידות שבינינו מכירים – זו של פתרון חידות מבלי משים: שומעים את החידה, חושבים עליה קצת באופן מודע ואם הפתרון אינו קופץ ישר – "מתייקים" אותה כדי לחשוב עליה מאוחר יותר. פעמים רבות "קופץ הפתרון" מבלי שהיינו מודעים לכך שחשבנו על הבעיה ומכריז על עצמו "נמצאתי!". כך הוא מגיע לתודעה.
חוויה דומה ויותר נפוצה היא הניסיון שלנו להיזכר בדבר מה (למשל שמו של אדם כלשהו מעברנו). כאשר איננו נזכרים מיד, מותנע תהליך של חיפוש בלתי מודע ופתאום אנו נזכרים ומידע שהיה בלתי מודע רגע קודם הופך למודע. זה גם אומר שיש חפיפה רבה בין אזורי המוח המשמשים את המודע לבין אלה שמשמשים את התת מודע כיוון שהתת מודע הופך למודע כאשר הוא מתרגש.
פיזורה של התודעה באזורי מוח רבים ומשתנים הוא בעצם דבר שדי מתבקש לאור העובדה שאנחנו יכולים להיות מודעים – לפעמים בו זמנית ולפעמים לאורך זמן – לחלקים רבים מהווייתנו. התמונה שמצטיירת לנגד עיני היא של פעילות מקבילית של אזורים שונים במוח ושל תשומת לב המתמקדת באזורים המרוגשים ביותר.
תשומת הלב עליה אני מדבר היא בחלקה דבר נלמד. על כך יעידו תהליכי "משוב ביולוגי" (או בעברית – ביופידבק) שבהם לומד אדם "להקשיב" לחלקים במוחו שבדרך כלל אינו מודע אליהם ואף להפעיל אותם באופן יזום.
שאלה שטבעי שתשאל היא מה מקנה לכל זה את תחושת האחדות. תחושה זו, בצירוף העובדה שניתן להחליט במכוון להתרכז (וכאמור, אפילו לשפר תפקוד באמצעות משוב ביולוגי) מעלים את האפשרות שיש עצבוב מיוחד במוח שנועד לקשר בין האזורים השונים וליצור תחושה ויכולות אלו.
אני שואב חיזוק למסקנה זו ממה שקורה לאנשים שהקורפוס קלוסום שלהם נחתך ( הקורפוס קלוסום הוא אגד העצבים המקשר בין שתי ההמיספרות של המוח. חיתוך הקורפוס קלוסום הוא פעולה ניתוחית שנקטו בה בעבר יותר מבימינו במקרים של אפילפסיה קשה כדי למנוע את התפשטות ההפרעה החשמלית מהמיספרה אחת לשנייה). בתנאים נורמאלים מרגיש האדם כישות אחת לכל דבר ועניין אבל משנחתך הקורפוס קלוסום אפשר להדגים את העובדה שכמו המוח גם אישיותו מופרדת במובנים מסוימים לשתיים (שאפילו עלולות להילחם ביניהן על הבכורה).
כחובב משחקי מילים אוסיף עוד דבר אחד: התמונה של "הדם הוא הנפש" מתיישבת היטב עם הביטוי "תשומת לב". זרימת הדם היא אמנם התפוקה של הלב אבל אם מסתכלים עליה בהקשר הכללי הרי היא תשומתו של הלב לקיום תהליכי החיים.
אפסיק עם משחקי המילים הללו לפני שאהפוך לבבה בובה.
עכשיו נשלוף את איזמל המנתחים, וניגש לעבודה. קדימה.
א. המאמר נפתח במשפט המחץ "הגענו למסקנה שאין נשמה". וכן, זו היא לא פחות ולא יותר מאשר "קביעתו החד משמעית של המדע". אני חושב שכדאי להחליף ב"קביעתו החד משמעית של מישהו שאמר משהו בשם מישהו".
מעניין מאד מי הוא המדע אליבא דאתר הידען. מעניין מאד איך קרה הדבר שרוב אנשי המדע בארצות הברית לא שמעו על "קביעתו החד משמעית של המדע". מוזר, לא כן?
ב. בכותרת היומרנית מתרברב הכותב בכך שהוא עומד לענות על כל טענותיהם של המפקפקים. ככל הנראה הכותב המלומד פשוט שכח בשלב מסוים מהו הנושא שעליו הוא התבקש לכתוב.
ג. הכותב המלומד מתחבט בשאלה מהי תודעה. הוא החליט משום מה שהתודעה היא היכולת להתמקד בנושא מסוים. ובכן אדוני, אתה שוגה שגיאה מרה. תודעה זו העובדה שאתה מרגיש. כאשר מערכת האזעקה "מרגישה" בגנבים שמנסים לפרוץ את השער, היא פורצת בסדרת יבבות נוראיות. גם כאשר צובטים אותך, אדוני, אתה פורץ בצווחות עזות. בדיוק אותה פעולה. אז מה ההבדל? ההבדל הוא אחד ויחיד. לך כואב, למחשב שמפעיל את האזעקה, לא כואב. אתה מרגיש, המחשב לא. זוהי תודעה, וזוהי נשמה.
ד. וכל זה מתפרסם ב"אתר המדע המוביל בישראל".
בררררררררררר......
איזו אימה....................