ניצוצות לפרשת בחוקותי: לימוד התורה, אמצעי או מטרה?

מאת: יאיר טיילור | 11/05/2012 ניצוצות מפרשת השבוע

פרשת בחוקותי פותחת בפסוק מוזר "אם בחוקותי תלכו, ואת מצוותי תשמורו ועשיתם אותם",  האם אין כאן כפילות? מהי הליכה בחוקים אם לא קיום המצוות? תשובתם של חז"ל קשה עוד יותר: חז"ל דורשים פסוק זה לאמור  כי חלקו האחרון מדבר על קיום מצוות "את מצוותי תשמורו ועשיתם אותם", כך שהרישא המדברת על "הליכה בחוקים" מתייחסת ללימוד התורה.

 לימוד תורה?

 האם מוטל עלינו ללמוד את התורה? ללמוד בשביל ללמוד? מילא אם היינו צריכים ללמןוד את התורה כמו ספר תאוירה ללימוד נהיגה, לדעת איך מסתדרים בכביש, האם זכות קדימה נותנים או גם לוקחים, האם לאחר שהנהג משמאל אותת אפשר לעקוף אותו מימין, זה מובן. אבל בשביל זה לא כולנו צריכים ללמוד. לשם זה אין צורך במצווה מיוחדת ללימוד תורה. בוודאי לא בהרכב המופיע בתורה "ושיננתם לבניך, ודיברת בם, בשבתך בביתך, ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך", או כפי שהרמבם מגדיר זאת, כי כל אדם מישראל מחוייב ללימוד התורה, בין בחור, בין זקן, בין שלו ובין בעל ייסורים. מעניין, לא רק שמוטל על כל אדם ללמוד את כל התורה, אלא שגם אם הוא סיים ללמוד, הוא מחוייב ללמוד שוב, ולעסוק בה בכל עת.

 

למעשה, כדי להסתדר בחיים היינו צריכים לדעת שני דברים: את מספר הטלפון של הרב השכונתי, ושאסור להתקשר בשבת... 

 

בנוסף, בתורה ישנן מספר סוגיות שאינן רלוונטיות, או כמעט אינן רלוונטיות. כך לדוגמא פרשת בן סורר ומורה שלדברי אחד האמוראים הוא אינו יכול להיות במציאות ופרשה זו נכתבה רק כדי "לדרוש ולקבל שכר". לגמרי. אירוע היפותטי לחלוטין  שנצטוונו לעסוק בו רק כדי להעסיק את מוחינו. מה זה אומר?

 

אדם נמצא בדילמות. רציתי לומר על בסיסי יומיומי, אבל נראה שמתאים יותר לומר על בסיס שעתי. ואני מדבר על אדם הגון, מוסרי, אדם ששכלו שולט על רגשותיו ודחפיו, אדם שאינו נשלט על ידי כוחות ודחפים שאינם רציונליים. אולי נתחיל ברמה הנמוכה, אדם שיש לו "מיני נסיון",

  •    -"הראתי לקונה את הרכב, אני חייב לספר לו שהמצבר ישן? שיפתח את העיניים ויראה." מה נכון? כיצד ראוי להתנהג?
  •   - "את העגבניות הטובות אני מניח למעלה. יש עם זה בעיה? ממילא כל לקוח בוחר לעצמו" האומנם?
  •   - "זה בסיידר שאני עושה טלפון על חשבון העבודה, זה הרי חלק מתנאי התעסוקה".

כאן בעצם האדם שואל את עצמו עד כמה עליו להיות הגון, ועד כמה הוא "יכול לבוא לקראת עצמו"..

אולם יש דילמות קשות מאלו. ניקח לדוגמא שכונה קטנה ושקטה, שבה פועל בית ספר לילדים מזה שנים רבות. כעת מגיע איש חינוך מדופלם, בעל אידאות חדשות בתחום החינוך, ומעוניין להקים בית ספר נוסף. כמובן שהנהלת בית הספר הוותיק תתנגד נחרצות. האדם עושק ממנה את פרנסתה. האם היא צודקת? האם האדם הזה אכן גזלן וחמסן? או אולי האדם הזה עושה פעולה מבורכת לטובת הציבור ועתידו, ומי שמתנגד לו בעצם מזיק לחינוך ילדי השכונה? כיצד ניתן לפתור דילמה כזו? האם בכלל אפשר?

 מסופר על הסטוריון בכיר, שעשה עבודת מחקר מקיפה על איש רוח מהדור שלפניו. לא הייתה מילה אחת שכתב אותו איש רוח שלא שזפה אותה עינו של ההסטוריון. כל פסיעה שלו, כל הגיג, כל רמז, כל נוהל וצורת התנהגות נלמדה ונחקרה. ההסטוריון הזה, למרות שמעולם לא פגש באדם, פשוט "הכיר את האיש". הוא ידע לצפות ולנבא כיצד היה אותו אדם נוהג בכל מיני מצבים היפותטיים. ידע כיצד הוא יגיב, כיצד ינהג ומה יחוש אל מול כל מיני אירועים בחייו. גם על זוגות נשואים עשרות שנים יודעים לספר שיכולת הצפיה של אחד מבני הזוג על פעולות זולתו הייתה מדוייקת. גם אם לא התייעצו איתו על השאלה העומדת כרגע לפתחם.

על אחד מחניכי ישיבת וואלוז'ין סיפרו כי הוא פגש ידיד אשר שנה ופירש, והלך ללמוד באקדמיה. אמר לו התלמיד :"אתם באקדמיה תוכלו לדעת היכן אביי גר, מה הוא אכל וכיצד הוא התלבש, אבל את אביי לא הכרתם. אצלינו מכירים את אביי". כשלומדים תורה, מבחינים בצורת החשיבה רבת המימדים, אופן הניתוח של בעיות, שימת דגש, וכמובן המתודה השיפוטית הלכתית של התורה. כשנחשפים לכל אלו במשך שנים, על כל רובדי התורה, הרעיונות יכולים להיות מיושמים בכל מקום אחר. התורה אינה רק ספר כללים, התורה נותנת לנו עקרונות שעל פיהן אנחנו חיים. העקרונות הללו אמנם טמונים לרוב במקרה קונקרטי, אולם כבר בתלמוד הבבלי נחשף הלומד להבחנה בין הטפל לעיקר, בין המטאפורה לאידאה. (ועל זה צריך לכתוב בהזדמנות מאמר שלם אחר)

 לומד התורה מקבל בנוסף לזה גם רמה אחרת של מוסריות. אדם שנחשף בלימוד פרק אלו מציאות לחובה שלא להתעלם מאבידה, ליטול אותה, לטפל בה גם על חשבון הרבה זמן, וכל זה למען המטרה הנעלה של מניעת הפסד מהזולת, בוודאי שלא יגרום נזק לזולת.

אדם שלומד עד כמה חייב הבעל להוקיר ולכבד את רעייתו, בוודאי שלא יפגע בה. על אחת כמה וכמה שלא יבגוד בה, שזוהי פגיעה נפשית קשה הרבה יותר, למרות שהוא לא פצע אותה או גנב ממה כסף...

אדם שמעמיק במסכת מכות על חומר ההורג בשגגה, כאשר הוא יאחוז בהגה, הנהיגה תהיה שונה.

הלומד במסכת בבא בתרא על חובת עידוד העני במילה טובה, בחיוך, בוודאי ובוודאי שלא יצער אותו, לא יקניט אותו, לא יחמיץ לו פנים. וגם לא לשכן ממול.

אדם שלומד בהלכות פריקה וטעינה עד כמה הוא מחוייב למנוע צער מבהמת חבירו, כמה הוא יחשיב ויעריך את חברו וישתדל לגרום לו לשמחה. בוודאי ובוודאי לא יזיק אותו.

המתעמק בסוגיות ממוניות ורואה עד כמה חמור הוצאת פרוטה מאדם, שגם בית הדין אינו יכול לעשות זאת כאשר הנסיבות מראות כן אלא אם כן יש ראיה חד משמעית, בוודאי שלא ישלח יד לגזול מחבירו.

הלומד את דברי הגמרא שאסור לפועל לענות "שלום" בזמן העבודה, מפני שהוא גוזל את המעסיק המשלם לו על כל רגע, בוודאי שלא 'יסחוב' (יגנוב, בערבית פשוטה) מהמשרד דברים לביתו. לא יקח שיחת טלפון מבלי אישור מפורש.

וכן הלאה והלאה.

 בנוסף לכך, אסור לנו לשכוח, כותב התורה שלנו הוא הקדוש ברוך הוא. כאשר אנחנו לומדים תורה, אנחנו בעצם לומדים את הרצון שלו, את הרעיון שלו, את מה שהוא רוצה שיהיה כאשר שניים אוחזים בטלית, כיצד הוא רוצה שננהג כלפי ממון הזולת, כלפי הרעיה, הבעל, הילדים או ההורים. אנחנו בעצם מתחברים רעיונית אליו. זוהי הצורה בה אנחנו יכולים "להכיר" אותו. וכפי שדרשו חז"ל את המילה "אנכי" הפותחת את עשרת הדברות "אנא נפשי כתיבת יהיבת" אני את עצמי כתבתי ונתתי. "התורה וקודשא בריך הוא חד". התורה ואלוקים זה דבר אחד, מפני שהתורה היא רצונו, האידאה שלו. הרעיונות שלו. באמצעות הלימוד אנחו בעצם לומדים אותו ומתחברים אליו.