מאמר מדעי. וואוו איזה פחד.
הנה לפנינו מאמר מרשים מאחד מכוהני האתיאיזם בדורינו, העונה לתואר הקדוש "דוקטור", בו הוא מפגין לעיני קהל ועדה את כישוריו יוצאי הדופן, ואת גישתו הרציונלית לבעיות החיים.
אני מעדיף להשמיט את שמו של כותב המאמר. הנושא הוא עניני ולא אישי.
מה נשמה?
דתות ומסורות רבות מדברות על הישארות הנפש ועל גלגול נשמות. האם הנפש באמת נשארת ומתגלגלת?
מתקשרים לסוגיהם טוענים שהם יוצרים קשר עם נשמות המתים וגובים כסף מאנשים שרוצים לקבל עצה או מידע מקרובים או רחוקים שעברו מן העולם. האם המתקשרים אכן מספקים את השירות אותו הם מתיימרים לספק? האם יש בכלל יסוד להנחה שבבסיס כל אלה – הנחה שעל פיה יש לנפש קיום נפרד מקיומו של הגוף?
רוב האנשים עמם אני משוחח על הנושא לראשונה – גם אלה שאינם מאמינים בקיומן של כל התופעות הנ"ל – אומרים שחוסר האמונה שלהם נובע פשוט מסקפטיות ומכך שאיש מעולם לא הראה להם עובדה שתשכנע אותם בנכונות הטענות. מעטים האנשים שעמדו על העובדה שכל הטענות הללו אינן עולות בקנה אחד עם מידע סותר שכבר ידוע להם עצמם.
כדי להתייחס לשאלת קיום הנשמה הנפרדת מן הגוף באופן רציני חייבים לנסות להגדיר מהו אותו דבר שאנו מכנים נשמה או לפחות לציין מספר תכונות של אותו דבר.
בואו ננסה לראות מהן אותן תכונות.
זיכרון:
רוב בני האדם יסכימו עם הטענה שלנשמה צריך להיות זיכרון. מבחינה סובייקטיבית, הזיכרון הוא הדבר היחיד שמקשר בין מי שהייתי אתמול לבין מי שאני היום. נדמה לי שהתבוננות פנימית תביא כל אדם למסקנה שמה שמגדיר אצלו מבחינה סובייקטיבית את רצף הקיום אינו אלא הזיכרון.
לא מפליאה גם העובדה שרוב העדויות לכאורה של גלגול נשמות או תקשור עם נשמות מבוססות על כך שהנשמה זוכרת משהו מן התקופה בה שכנה בגוף האדם המוכר לנו – אם זו שפה זרה שהאדם מכיר למרות שמעולם לא שמע אותה, אם זה מתקשר המגלה את מיקומו של חפץ שאיש מבין הנוכחים אינו יודע היכן הונח, ואם אלה אירועים שאיש מלבד המנוח לא יכול היה לדעת פרטים כה מדויקים אודותיהם.
אם נשלול את העובדה שהנשמה זוכרת נשמוט, למעשה, את הבסיס מתחת לכל אותן עדויות לכאורה. נראה לי גם, שבגלל הזיהוי הסובייקטיבי של רצף הקיום עם הזיכרון, לא יתעניין איש בקיומה של נשמה הנעדרת אותו. הרי ברור שהאטומים המרכיבים את גופנו ממשיכים להתגלגל בטבע ומתגלגלים בגופם של בעלי החיים שאוכלים אותו לאחר מותנו ואולי אף מגיעים במעלה שרשרת המזון לבני אדם אחרים אבל גלגול מסוג זה לא מעניין איש.
תכונות אופי:
למרות מרכזיותו של הזיכרון בהגדרת הנשמה אצל רוב בני האדם, יימצאו כאלה שיטענו שיש משמעות לנשמה שלמרות שאינה משמרת את הזיכרון, היא נושאת את תכונות האופי.
בהקשר זה יכולים לדבר על חביבות, על נרגנות, על יושר, על איפוק ועוד מאפיינים של התנהגותו של האדם.
יכולות וכישרונות:
יהיה גם מי שיאמר שיכולתו המופלאה של אדם זה או אחר בתחום מתמטיקה היא תוצאה של היותו גלגול של מתמטיקאי ידוע וכדומה.
אם כן – האם הגיוני שיש לנו נשמה המשמרת זיכרון או תכונות אופי או יכולות כלשהן גם בעת מות הגוף?
לדעתי יש בידינו כיום מידע רב המאפשר קביעה כמעט וודאית שהתשובה לכל השאלות הנ"ל היא שלילית. העדויות עליהן אני מבסס טענה זו הן רבות, למרבה הצער, והן עולות מקשיי תפקוד שאנו נתקלים בהם בעקבות תאונות, ניתוחים, מחלות, סמי הזיה ועוד.
אני מניח שכל מי שקורא מאמר זה כבר שמע על מחלת אלצהיימר. מחלה נוראית זו מפשיטה את האדם בזה אחר זה מזיכרונו, יכולותיו ותכונות האופי שלו. אבדן הזיכרון יכול להגיע עד כדי כך שלא יזהה את האנשים שהיוו את מרכז חייו הבריאים – את בני משפחתו הקרובים ביותר.
אבדן היכולות עלול להשאיר את האדם חסר אונים לחלוטין.
אדם טוב ונעים הליכות יכול להפוך לרגזן ותוקפני.
כל התופעות הללו מתרחשות כאשר האדם עודו בחיים – כלומר – כאשר מי שמאמין בקיום הנשמה שאינה תלויה בגוף – יאמר שנשמתו טרם פרחה.
כאמור – גם תאונות שונות יכולות להביא לידי אבדן זיכרון, אבדן ויכולות שונות, ושינוי אופי.
אבדן הזיכרון יכול להיות חלקי או מלא ויכולות מסוימות יכולות להעלם בשעה שאחרות נשמרות ללא פגע. היה לי שכן שבעקבות שבץ מוחי איבד כל יכולת לעשות חשבון (הוא לא היה מסוגל אפילו לחשב כמה הם 2 ועוד 2) מבלי שאיבד את היכולת לשוחח בהיגיון על כל נושא שבעולם.
איש משפחה שקול מתחשב ואוהב יכול להפוך למהמר פרוע וחסר התחשבות המאבד את כל קשריו המשפחתיים (בהקשר זה ידוע סיפורו העצוב של פיניאס גייג' ).
מסתבר, אם כן, שכל תכונה שאנו עשויים לזהות כתכונה של הנשמה, נעלמת כאשר יש פגיעה במוח, למרות שהנשמה לא עזבה את הגוף. האם אין פירוש הדבר שהתכונה, בעצם, אינה תכונה של הנשמה אלא של המוח?
אפשר לנסות להתחמק ממסקנה זו בכל מיני דרכים אבל התחמקויות אלו אינן נראות לי רציניות ולכן לא אלאה אתכם ואת עצמי בהעלאת דרכי ההתחמקות השונות והסיבות מדוע הן נראות לי מופרכות. אני די משוכנע שיהיה עלי להתמודד גם עם טענות מסוג זה בדיון שאולי יתפתח כאן כיוון שאנשים אינם נוטים לוותר בקלות על חיי העולם הבא – גם כאשר מוצגות בפניהם הוכחות משכנעות לכך שחיים כאלה אינם קיימים.
אתייחס כאן רק לדרך ההתחמקות הנפוצה ביותר המתבססת על הטענה שהזיכרון (למשל) מצוי בנשמה, אבל המוח נחוץ לשם "שליפתו" והבאתו לידי ביטוי. טענה זו מתעלמת מן העובדה שניתן "לקלקל" זיכרונות באופן בררני על ידי פגיעה בחלקים מתאימים של המוח. אז האם יש לכל זיכרון ביטוי ייחודי הן במוח והן בנשמה?
מעבר לכך שזה מבטא סוג של "בזבוז" שאין בשום מקום אחר בטבע, זה אומר גם שהמוח של המתקשר אינו מתאים לשליפת המידע מן הנפש המתוקשרת ושהמוח שבו הנשמה התגלגלה אינו מתאים אף הוא לקריאת הזיכרונות האצורים בה.
אני רוצה גם להזכיר לכל מי שחושב על הנושא ששיטת הקביעה של הגורמים האחראים לתכונות השונות המיוחסות לנשמה זהה בעיקרון לשיטה המשמשת פעמים רבות לזיהוי תפקידי הגנים. מה שנוהגים לא פעם לעשות זה "לקלקל" גן מסוים ולראות מהם הפגמים שנוצרים בעקבות הקלקול. הגן שקולקל מזוהה כך כאחד השותפים ביצירת התכונה שנפגמה.
האנלוגיה של "קלקולים" במוח היוצרים פגמים ב"נשמה" היא די ברורה ומי שיטען שהעובדה שפגמים במוח אינם מעידים על כך שהחלק שנפגם שותף ליצירת התכונה שאבדה, מומלץ לו לבדוק אם הטיעון שהוא מנסה להעלות אינו מתאים גם לפסילת הטענה שגן שנפגם שותף ביצירת התכונות המיוחסות לו.
הייתי רוצה להאיר כאן היבט נוסף של האמונה בהשארות הנפש – ההיבט המוסרי. דתות רבות מגייסות את חיי העולם הבא כהצדקה לפעילויות שונות ומשונות בעולם הזה. זו אחת השיטות שבה הן מעודדות אנשים לפעול באופן אותו הן בחרו לתאר כ"מוסרי". צריך להבין שהאמונה בהישארות הנפש אחרי מות הגוף היא הסיבה המרכזית לעובדה שאנשים מוכנים לזלזל בחיים היחידים שהוענקו להם ולאחרים – חיי העולם הזה. המחבלים המתאבדים מהווים את אחת הדוגמאות הבולטות לתופעה זו.
הבה ונבחון את המאמר ה"עמוק", בצורה קצת יותר רצינית מזו שכותב המאמר בוחן את נפשו שלו.
ובכן.
א. כותב המאמר מתחמק באופן עיקבי מההוכחה המרכזית למציאות הנשמה.
הטיעון הזה הוא מציאות התודעה. לא הזיכרון, לא השליפה, לא הלמידה, אלא התודעה. גם למחשב יש זיכרון, גם למחשב יש מערכת שליפה, הוא יכול לבצע חישוב מתימטי, ועוד. הדבר היחיד שאין למחשב וגם לא יהיה לו לעולם זו התודעה. אפשר ליצור מחשב שיתנהג כאילו יש לו תחושות, שיעשה פרצוף נעלב, שכשירביצו לו הוא ישיב מנה אחת אפים, וכדומה. אבל לעולם לא יצליחו ליצור מחשב שכשמרביצים לו הוא באמת ירגיש את הכאב. זהו תפקידה של הנשמה. התודעה והתחושה הם תופעות על-פיזיות מובהקות.
כותב המאמר מתחמק מהנקודה הזאת, בדיוק כמו שמי שכותב מאמר על אבולוציה מתחמק משאלת המורכבות הבסיסית. זוהי דרכם של כוהני האתיאיזם בכל התחומים, להתמקד בשוליים ולא במרכז.
ב. גם העובדה שכאשר המוח נפגע נוצר שיבוש בתהליכי החשיבה, איננה קשורה לעניין. כאשר אני כותב במחשב, מי שכותב זה אני ולא המחשב. ובכל זאת כאשר המחשב כבה, גם פעולת הכתיבה מסתיימת. האם יש בזה איזו שהיא הוכחה שהמחשב הוא זה שכותב ולא אני? לא ולא. אני הוא הכותב הבלעדי, בעזרת המחשב. גם המוח הוא בעצם המחשב שמשמש את הנשמה.
ואם הגענו למסקנה שמציאות הנשמה היא עובדה מוכחת, הרי שהדרך מכאן לעולם הבא היא קצרה מאד. אם יש באדם מציאות בלתי גשמית לחלוטין, אין שום סיבה להניח שאותה מציאות רוחנית נעלמת עם קריסת מערכות הגוף, כשם שכיבוי המחשב איננו הורג את האדם הכותב בו.
ואם יש מציאות רוחנית באדם, מסתבר מאד שאין זו המציאות הרוחנית היחידה במציאות. מכאן קצרה מאד הדרך לשדים, רוחות, ומה לא. אם מציאות רוחנית זה דבר מוכח ורציונלי, הרי שמציאות השדים והרוחות איננה פחות סבירה ממציאותם של כלבים, חתולים, מקקים, ומה לא.