אינטלגנציה רגשית, או נהג שיכור
הספר "אינטלגנציה רגשית" מאת ד"ר דניאל גולמן האמריקאי, זכה לתפוצה רבה, וחולל שינוי תפיסתי מסוים לגבי חשיבותה של מה שמכונה על ידו "האינטלגנציה הרגשית" להצלחה בחיים. לטענתו של גולמן, היציבות הרגשית של האדם חשובה להצלחתו בחיים הרבה יותר מאשר רמת השכלתו.
אם ננסה לתמצת את ספרו בכמה מילים, ניתן לחלק זאת לשלושה חלקים - הבעיה, ההסבר, והפתרון.
הבעיה -
ד"ר גולמן מנסה להסביר בספרו את רמת האלימות הגוהה במדינות המערב, את חיי המשפחה הקורסים, ואת השלוה הנפשית המתערערת. (לגבי הנקודה האחרונה - אני לא יודע אם המציאות היא כזאת, כך על כל פנים הוא מציג את הדברים).
ההסבר -
המערכת הנפשית של האדם איננה מתאימה (עפרא לפומיא) לתפקידו וחייו של האדם המודרני, אלא לתקופות חיים פרימיטיביות יותר. אשר על כן, ישנם גורמים לא רציונליים שמתאימים ליצורים שנמצאים במלחמת הישרדות יום יומית, בנפשו של האדם, ודחפים אלו גורמים לו להתנהג במקרים רבים בצורה לא רציונלית.
הפתרון -
ניתן "לאלף" את האדם לנהוג בתבונה רגשית וחברתית באופן מלאכותי, בעיקר בשנות הילדות. אי לכך ישנו צורך ללמד בבתי הספר יותר על ערכים והתנהגויות ולא רק על מתימטיקה וחיבור.
ד"ר גולמן מציג בספרו תמונת מצב עגומה. אם חייזר מכוכב אחר היה מכיר את האנושות דרך ספרו של גולמן, הוא לא היה מעיז להסתובב ברחובות בלי נשק דרוך. אנשים יוצאים מדעתם בקלות, יורים זה על זה ללא הבחנה בגלל כל מיני כוחות אפלים המסתתרים במעמקי נשמותיהם האומללות, כל רשרוש של עלה יבש מכניס את האדם לפאניקה וגורם לו לאבד שליטה, בקיצער - ברוכים הבאים למחלקת הטורפים.
האם זו המציאות?
בודאי שלא.
אפילו בחברה החילונית התלושה והמתנוונת, עדין רוב האנשים הם נורמלים ושפוים, רציונלים בדרך כלל. נכון, יש לאדם הרבה חולשות. הרמח"ל כותב במסילת ישרים (בדרכי קניית הענווה) - "ועל הכל יתבונן תמיד להכיר חולשת השכל האנושי ורוב טעותיו וכזביו, שיותר קרוב לו תמיד הטעות מהידיעה האמיתית, על כן יירא תמיד מהסכנה הזאת ויבקש ללימוד תמיד מכל אדם ולשמוע תמיד לעצה פן ייכשל." כל נגיעה קטנה, מעקמת ומסלפת את כושר השיפוט האנושי. אולם לבוא ולעשות מהשכל האנושי המורכב והמשוכלל, פאר הבריאה ונזר היצירה, משהו פרימיטיבי זו חוצפה ועזות מצח.
אם היינו נותנים לגולמן וחבריו לנסות ליצור משהו מתחרה לנפש האדם, אין ספק שהיצירה האנושית לא הייתה מתקרבת לזו האלוקית. אוי ואבוי לנו אם גולמן היה מתכנן את נפשנו, ולא הקדוש ברוך הוא.
אז למה בכל זאת ילד בן שלוש עשרה בארה"ב מחליט לרסס בצרור יריות את חבריו, מוריו, והוריו? מדוע מוסד הנישואין קורס?
אכן שאלות קשות... הכי קל זה להאשים אחרים. את הבורא, את האבולוציה, את היהודים, את הסינים, רק לא את עצמך. אתה צדיק אתה, אין עליך.
ישנו פתגם שאומר, שכשהדוב אינו מצליח לרקוד, הוא טוען שהרצפה עקומה.
כשהנהג השיכור מתנגש במעקה, הוא מקלל את משרד התחבורה.
למה מוסד הנישואין קורס?
- כי הבנות שלכם (האמרקאיות כמובן, לא הישראליות. פה בארץ כולם צנועות וחסודות) מופקרות מגיל אפס. כי אתם, מה לעשות, חיים חיי הוללות. אתם הרי יותר חכמים מכל הדורות. ההורים שלכם, הסבים שלכם, כולם היו טפשים. היו להם חרדות מזנות, חרדות מסמים, פחדנים הם היו. הם לא השכילו להבין את האמת המדעית המלומדת שלכם, שההפקרות המינית עוזרת לבגרות הנפשית. נו, אז מה אפשר לעשות כשכל זה מתפוצץ לך בפנים? אין מה לעשות, על טעויות משלמים ביוקר. הבנים שלכם מגיעים לחופה אחרי שטימאו את עצמם מכל כיון אפשרי. ככה לא בונים בית, נקודה. "אין האשה כורתת ברית אלא עם מי שעשאה כלי", למדונו חז"ל.
למה ילד יורה בהורים שלו?
- כי הוא חונך לתפיסת עולם גשמית וחומרית, שרואה כל דבר דרך הארנק. כי הילד הזה רובץ כל יום שלוש שעות מול המסך, ושם הוא רואה את הגיבורים הגדולים עושים בדיוק את מה שהוא עשה לבסוף, יורים, הורגים, פוצעים, טובחים. כי אתם (האמריקאים כמובן, לא בארץ חלילה) הראתם לו גיבורים אחרים, שאפילו את השמות שלהם אני לא יודע. במקום להעמיד מול עיניו את דמיותיהם הנאצלות של אבות העולם כדמויות לחיקוי, אברהם, יצחק, יעקב.
"איולת אדם תסלף דרכו, ועל ה' יזעף לבו". (משלי יט')