רומנטיקה כהלכה! (או: הדרך לשליטה עצמית)
מסופר על אשה נגשה לרב להתייעץ עימו אם כדאי לה לשמור על טהרת המשפחה. "בוודאי" עונה לה הרב "כך תרוויחי עוד 12 חגים בשנה"...
ציון ליל הטבילה כחג אישי ורומנטי בין בני הזוג הוא מרכיב חיוני ומרכזי בחיי הנישואין. בזמן הריחוק, הרגשות המתעוררים גואים, נוצר געגוע, כמיהה, הגוברת עם הימים, ובאה לידי ביטוי חזק בליל הטבילה. בזמן הריחוק הזוג גם מפסיק לרגע להשתמש בחושניות כמרכיב עיקרי בקשר, ומגלה אופקים חדשים ורבדים נוספים בבן הזוג. זאת בייחוד בשנים הראשונות והצעירות. אותו רובד נוסף המתגלה במקביל ילווה את הזוג גם בשנותיהם המתבגרות, כאשר הקשר הופך ליותר רוחני ופחות פזיולוגי. בגדול ניתן לומר כי כללי טהרת המשפחה נלחמים באיום הגדול ביותר על חיי הנישואין: השגרה ובעקבותיה השיעמום וחוסר העניין.
למעשה מהותם של הנישואין היא למנף את חיי המין, לרומם אותם מעל החושניות הנמוכה, ולהעניק להם את המימד האישי, הרוחני. כך היהדות מקפידה לשמור על כוחות עצומים אלו על מנת שינוצלו כולם למטרה העיקרית: קדושת חיי המשפחה עם האחת והיחידה, ולבל יבוזבזו אנרגיות אלו לריק.
מרכיב זה בא לידי ביטוי במכלול רחב של עקרונות, החל מחובות הגבר כלפי אשתו במזון וכסות. חיוב עונה כל אימת שתחפוץ הרעיה (וזו חובה של הגבר, להביא אותה לידי סיפוק) עבור לחובת הגבר לשמוח עם אשתו ולשמח אותה, ביחוד בשנה הראשונה לנישואין, (בה קיימת חובה נוספת ומיוחדת) החובה על הבעל להפתיע אותה במתנה לחג. כל חג. מיותר לציין את ההשפעה של נתינה כזו, ולא בהכרח רק לצד שמקבל. כל אלו מהווים חלק מהמכלול של "לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו". והיישום של "האוהב את אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו."
היישום העיקרי של חובת ההענקה בא לידי מימוש, כמובן, ביחסים האישיים. הגמרא מקפידה על כך שהגבר "לא יתן עיניו בכוס זה, וישתה מכוס אחר ואפילו שתיהן נשיו" הקשר הוא תוצאה של שלימות האהבה והחיבור בין בני הזוג, ללא שום מחשבה או נטיה זרה.
לתפיסת היהדות "בגידה" אינה רק במגע עצמו, גם הבטה בעלת מניע רומנטי באשה זרה, גם הרהור בעל אופי דומה, הוא פסול ופוגם בקשר. מה תרגיש אשה שבעלה נמצא איתה, אך ליבו נמצא בחדר אחר? ואיזו אהבה יחוש הבעל כלפיה?
גם הבנים, פירות האהבה, יבואו רק מתוך שלימות הקשר בין בני הזוג. בניו של הנותן עיניו באשה זרה מוגדרים לפגם "בני תמורה". אין זו ממזרות הנגרמת מרמיסה מוחלטת של מוסד הנישואין, אך עדיין אין זה מושלם.
המעניין ביותר הוא שאף כאשר הגבר לא מביא את רעייתו לסיפוקה המלא, הבן נחשב קרוב לממזרות. אין כאן נישואין מושלמים. אין כאן יחסים מושלמים.
כדי לשמר את מוסד הנישואין, נוספו עוד מרכיבים: ראו למשל את איסור "ייחוד" נעילת גבר ואשה זרים בפרטיות למשך זמן ארוך. כמה אנשים היו היום מחוץ לכלא לו קויים במלואו? כמה גברים היו מאיישים היום משרות רמות לו היו מצייתים לו? כמה נשים היו מודות לחברה לו זו קיבלה כנורמה התנהלות זו?
(הערה - המאמר שלפניכם אושר אחרי התלבטות לא פשוטה, לא בגלל התכנים המעולים אלא בגלל העיסוק הפומבי בעניינים שהשתיקה נאה להם. לבסוף הוחלט להעלות חומר רגיש זה בצירוף הערה זו. בברכה, נ.ג.)