חוסר השלימות בעולם - מתוך אתר "נשמה יהודית"

מאת: א.א. יהדות | 06/12/2011 השקפה תורנית

באופן כללי בויכוחים עם אתאיסטים, ובפרט כאן באתר (אתר נשמה יהודית, נ.ג.), אחד מהטיעונים האתאיסטים הנפוצים הוא כדלקמן :

 

אם אלוקים מושלם, כפי שטוענת הדת, אז גם אנו - הברואים שלו, היינו צריכים להיות מושלמים. וזה לא רק אנחנו, בני האדם, היינו צריכים להיות מושלמים, אלא גם כל החיים, הצמחים ואפילו העולם הפיזי. הרי שאנחנו בונים בניין פגום או כותבים תוכנה לא טובה, זה נובע מהיותנו מוגבלים. אם לא היינו מוגבלים, הבניין שהיינו בונים היה מושלם לחלוטין, והתוכנה שכתבנו הייתה מושלמת.


אם כך, אפשר להגיע לשתי מסקנות : 


1. הטיעון הדתי שאלוקים הוא מושלם הוא פשוט לא נכון. שוב, כי לא יכול להיות אלוקים מושלם שבורא אובייקטים פגומים. ובמצב הזה הדת פשוט שוגה בתפיסתה את האלוקים. וכנראה שהאלוקים שקיים הוא לא האלוקים שעליו מדברת הדת, אלא "אלוקים" מוגבל מאד. 


2. אין אלוקים. 

 

לפני שאני אתייחס נטו לטיעון האתאיסטי, חשוב לי להבהיר שלושה דברים. 

 

1. אנחנו מודעים לזה שאנחנו לא מושלמים ויש בנו פגמים (בכל הרבדים). בקבלה עצמה יש מושג של ארבע עולמת עליונים, והעולם שלנו הוא העולם התחתון - עולם שרובו רע. אני לא יודע בוודאות אם הקבלה מתייחסת במובן הזה גם לחלק החומרי של העולם או שמא רק לחלק הרוחני (לחלק הרוחני עצמו היא בטוח מתייחסת), אבל גם אם הקבלה לוקחת בחשבון את החלק החומרי של העולם, זה מראה שאנחנו מודעים לזה שהעולם הזה רחוק מלהיות מושלם. 

 

2. גם אם רוב החומר בעולם הזה הוא רע, מספיק להסתכל בטוב שבו על מנת להתעלף מרוב התפעלות, ולהגיע למסקנה שחייב להיות בורא לעולם. אני חוזר על זה שוב, ואני אמשיך לחזור על זה בדיונים עם אתאיסטים : תסתכלו על תא בגוף שלנו, תסתכלו על חוקי הטבע, על האטומים וכו'. לדעתי לא יכול להיות שזה קיים "סתם כך". 

 

3. אנחנו גם מוגבלים רוחנית. אנחנו מוגבלים ביכולת שלנו להתקרב לקב"ה (כל אחד מסיבותיו שלו) כמעט לכל יהודי יש רגעים שהוא מרגיש קרוב יותר או פחות לקב"ה. 

 

ניסיון מענה לטיעון עצמו


יש היגיון מסוים בטיעון האתאיסטי הנ"ל, אבל לדעתי הוא גם מראה על חשיבת צרת אופקים במובן מסוים. הוא מתעלם מכך שייתכן שהקב"ה ברא אותנו, בני האדם, מוגבלים, על מנת שנוכל לעמוד במבחן, ואת שאר האובייקטים בעולם הוא ברא מוגבלים, כדי שיוכלו גם הם להגביל אותנו (להיות חלק מהמבחן שלנו). 

 

אני אנסה להראות את זה ע"י השוואות פשוטות שאנחנו נתקלים בהם בחיי היום-יום, ואז כולם יוכלו להבין (ואפילו לקבל) את ההיגיון. אך לפני שאני מציג את ההשוואה, אני רוצה להציג עיקרון דתי אחד שעליו לאתאיסטים אין יכולת לפקפק : הקב"ה רוצה להטיב עם ברואיו. זה היסוד הדתי. אפילו אם הקב"ה לא עושה את זה (מטיב עם ברואיו) בעולם הזה, האמונה שלנו היא שזו אחת מהמטרות שלשמה הקב"ה ברא אותנו. הקב"ה הביא אותנו לפה כדי לעשות לנו טוב לטווח הרחוק, ולפי התפיסה היהודית הטוב הזה צריך להיות בסופו של דבר טוב מושלם ואינסופי. 

 

אך כדי לשתות מהבאר (להגיע לטוב האינסופי), צריך להגיע אליה, דהיינו, אנחנו צריכים לעמוד במבחן, ובמבחן יש מכשולים. ועכשיו אני מגיע להשוואה שהזכרתי בפסקה לעיל. 

 

כולנו מכירים משחקי מחשב, משחקי אסטרטגיה, משחקי פעולה וכו'. שאנו משחקים כדי, אנו משחקים כדי לגמור את המשחק. תתארו לכם שהיינו משתמשים את כל הקודים של המשחק - חוסר יכולת להיפגע, נשק בלי סוף, משאבים אין סופיים, או אז, איזה מבחן היה לנו במשחק? האם באמת במצב כזה היינו משיגים את המטרה לסיים  את המשחק? 

 

עוד השוואה מעולמנו שלנו שכולנו מכירים : קטגוריית ריצת ה - 100 מטר בענף הריצה. אחד האימונים המפרכים ביותר עבור אצנים שמתחרים בריצת 100 מטר, זה שקושרים/חוגרים להם משקולות בחבלים לגופם, והם צריכים לרוץ תוך כדי שהם גוררים את המשקולות אחריהם. זוהי כמובן מגבלה עצומה, אבל כל אחד שיסתכל עליה יכול להבין למה משתמשים בה - האצנים עושים את זה כדי לחזק ולחשל כדי שאחר כך הם יוכלו להגיע למטרה - לזכות במדליה האולימפית. 

 

ואני שואל את האתאיסטים : אם אנו רואים את ההיגיון הזה באופן יום-יומי בעולמנו, היגיון של הגבלה עצמית על מנת להגיע מוכנים יותר למטרת העל, למה שלא נוכל לקבל את זה שאנחנו במבחן,  שהקב"ה מגביל אותנו בעולם הזה (או מגביל אותנו באמצעות העולם המוגבל הזה) על מנת שנגיע מוכנים יותר למטרה שלשמה נבראנו?

למאמר זה לא ניתן להגיב