בין המצרים, על מה בעצם אנחנו מתאבלים?
אין ספק כי השאלה המופיעה בכותרת מציקה. מציקה בוודאי לחילוני, הרואה סביבו מדינה פורחת ומתפתחת, מודרנית ומשגשגת, והחורבן היחיד נמצא אי שם בסמטאות עזה או בקסבה של שכם. (והציניקנים יתעקשו להוסיף את מאה שערים...) השאלה תציק גם לחרדי, ואפילו לאברך הכולל הרואה את עצמו בתוך כתלי בית המדרש, הוגה בתורה, מתעלה בעבודת המידות ובהתקדמות המוסרית והרוחנית. על מה אנחנו אבלים? איזו קטסטרופה הסטורית תצדיק שימור עז כל כך, לאומי כל כך, גם לאחר אלפיים שנות, לאחר, יהיה מי שיגדיר, שיקום הריסות. בניה מחדש.
הבה נתבונן מעט.
מסופר (בספר "תורת העולה" לרבי משה איסרליש-הרמ"א) על ירמיהו הנביא, שבכה וקונן לאחר חורבן הבית על הריסות בית המקדש. הגיע לשם נבוכדנצר מלווה באפלטון. כשראה אותו אפלטון בוכה, שאל אותו: אתה,החכם בישראלף מדוע אתה בוכה על עצים ואבנים. ויתרה מכך, הרי הבית כבר נחרב, ואין ראוי לחכם לבכות על העבר.
ענה לו ירמיהו: אתה, כפילוסוף גדול, ודאי יש לך כמה ספיקות פילוסופיות שטרם הצלחת לפשוט ולברר. אמר לו אפלטון: ודאי כן הדבר, ויש לי הרבה ספיקות אשר חושבני שאין אף אחד בעולם שיפשוט לי אותם. אמר לו ירמיהו: קדימה, בא ותשטח בפני את ספיקותיך, ואני אפשוט לך אותם. אפלטון קיבל את ההצעה בספקנות מה, אולם נענה להזמנה והציג בפני ירמיהו את הקשים שבלבטיו. ירמיהו פשט לו את כולם כלאחר יד. אפלטון נדהם מאוד מזה, ותמה אם עומד לפניו ילוד אישה שיהיה מלא בחכמה רבה כל כך. לרגע הזה חכה ירמיהו ואמר: את כל החכמה ששמעת, שאבתי מעצים ואבנים אלו! ... ועל שאלתך השנייה: היאך נאה לחכם לבכות על העבר, לא אוכל לענות לך כי אתה לא תבין....
למעשה אם נתבונן בתשובת ירמיהו, נגלה כי הוא לא המתקד בעבודה הרוחנית הנגזרת מקיומו של בית המקדש, לא על מצוות הקרבת הקרבנות, אלא הוא ענה לו תשובה במשקפי גוי, אאדם היודע, אולי, להעריך חכמה, אבל אין לו הערכה לעבודה רוחנית. יתכן שנקודה זו הביאה את בעלי המוסר למסקנה כי ירמיהו למעשה דחה את אפלטון בקש, ולא הציב בפניו את לוז הדברים.
נתבונן בסיפור נוסף (המובא במדרש רבה פרשתתולדות): כשנכנסו היוונים בזמן בית המקדש שני (אם אינני טועה בתחילת המלחמה שסופה היה בנס חנוכה) העדיפו שיכנס קודם יהודי לבית המקדש. (האם היה בליבם איזה חשש מכניסה לבית המקדש?) לצורך כך הם גייסו יהודי. בוגד. לא סתם בוגד, כזה שנועץ סכין בגב האומה בשעתה הקשה ביותר: כאשר אוייבים עומדים להכנס לבית המקדש ולחלל אותו! היה להם גם פיתוי: הם הציעו לו שמה שהוא יוציא, יהיה שלו. נכנס והוציא מנורה של זהב. אמרו לו היוונים "אין דרכו של הדיוט להשתמש בזו" זה לא בשבילך, זה קטן עליך... (הם סתם רצו לפתות אותו להכנס פעם שניה? או אולי הם רצו את המנורה לעצמם?) משסרב להכנס פעם שניה, הם הציעו לו הון עתק: מכס של שלוש שנים. האיש, שעד לא מזמן היה כאחרון הבוגדים, התמיד בסירובו ואמר: "לא די שהכעסתי את בוראי פעם אחת אלא שהכעיסנו פעם שנייה?". היוונים, שאיתם שיתף פעולה עד לפני מספר דקות, נתנו אותו בחמור של חרשים (ספסל שמנסרים עליו) והיו מנסרים בו, ומתוך אותם ייסורי תופת הוא לא זעק "כואב לי" אלא: "אוי! אוי! אוי! שהכעסתי לבוראי!"
כמובן, שהסיום די מפתיע, בהתחשב ברמתו המוסרית של משתף הפעולה, בפיתויים העזים שהציעו לו, בייסורים הנוראיים והברבריים שהטילו עליו עד מוות. אז מה קרה כאן?
נעבור לסיפור שלישי: כשנבנה בית המקדש השני, זה היה, כידוע, 70 שנה לאחר חורבנו של הראשון. נקל לנו לשער ולדמיין את חגיגות השמחה של עם ששב ארצה, בנה מחדש את היישוב בארץ, הקים מחדש את בית המקדש, כונן מחדש את המשטר היהודי, וכמובן גולת הכותרת: בנין בית המקדש וחידוש העבודה. מסופר, כי אותם קשישים, אשר עוד היו בבית המקדש הראשון, וזכרו את הבית ההוא, בכו בכי נורא כזה, שהאפיל על צהלות השמחה, הריקודים והשירים של הצעירים אשר חגגו את בנין הבית.
מדוע?
נדמיין לעצמינו קבוצת מטיילים, במסע רגלי ארוך ומפרך במדבר. בשלב כלשהו המטיילים מאבדים את דרכם, המים אוזלים, השמש קופחת, החום עולה, והם מנסים לשווא למצוא ולאתר את דרכם חזרה. כאשר היובש בשפתיים מציק, כאשר הרגליים בקושי זזות, לפתע הם רואים מלון. לא סתם מלון, משהו מפאור, ענק, מודרני, הם רק נסים לרגע לדמיין את המזגן, את הכורסאות, את השתיה הקרירה והנעימה, הם מחישים את צעדיהם, מתאמצים עוד טיפה, משרכים את רגליהם הלאות במדרגות, עוד אחת, ועוד אחת, והנה רגלם דורכת על מפתן הלובי, בואכה הקבלה. כאן פתאום מגיע השבר הגדול: אין מזגן אחד לרפואה, יותר חם מהגהינום! אנחנו לא צריכים לעשות במוחינו סימולציה כדי להעריך מה היא תחושתם באותם רגעים אומללים..
זו הייתה בכייתם של אותם זקנים!
בית המקדש לא היה "רק" מקום עבודת האלוקים, מקום הקרבת הקרבנות, בית המקדש היה מקום בו חשו-הרגישו את אלוקים. את קרבת האלוקים. מקום שמספיק היה בשהות של דקה אחת . לאחרון הבוגדים הנלוזים של עם ישראל לדורותיו כדי להשתנות מהקצה אל הקצה. כדי להפוך מאדם שמוכן לשתף פעולה עם אוייבי ישראל בצורה הנמוכה והשפלה ביותר, לאדם שמוכן להקריב ולמסור את נפשו מתוך ייסורים קשים למען קידוש השם. אדם שגם בשעה שהוא עובר עינויי גיהנום מה שמטריד אותו הוא רק "אוי לי שהכעסתי את בוראי".
מקום כזה הוא מקום בו כל העם חש את אלקוים, האמונה אז הייתה דבר נתפס, נרגש, אינו זקוק להוכחה, אז לא היה, ולא היה צריך, את "הדוס" שיוכיח לנו את היות האל...
וזו הסיבה שירמיהו בכה. וזו הסיבה שאנחנו בוכים. אנחנו חסרים דבר מאוד מהותי, חיוני, קיומי. נכון, איננו יודעים מהו. לא חווינו אותו. עבורנו זה כמו להסביר לעיוור צבעים מלידה את הפער בין טורקיז לסגול, אבל אנחנו יודעים! ועל זה אנחנו מתפללים שבית המקדש ישוב ויבנה, כדי שיתקיים הפסוק "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" לא בתוכו, בבית המקדש, אלא בתוכם. בתוך כל אחד ואחד.