בין המצרים, על מה בעצם אנחנו מתאבלים?

מאת: יאיר טיילור | 10/24/2011 מעגל השנה

אין ספק כי השאלה המופיעה בכותרת מציקה. מציקה בוודאי לחילוני, הרואה סביבו מדינה פורחת ומתפתחת, מודרנית ומשגשגת, והחורבן היחיד נמצא אי שם בסמטאות עזה או בקסבה של שכם. (והציניקנים יתעקשו להוסיף את מאה שערים...) השאלה תציק גם לחרדי, ואפילו לאברך הכולל הרואה את עצמו בתוך כתלי בית המדרש, הוגה בתורה, מתעלה בעבודת המידות ובהתקדמות המוסרית והרוחנית. על מה אנחנו אבלים? איזו קטסטרופה הסטורית תצדיק שימור עז כל כך, לאומי כל כך, גם לאחר אלפיים שנות, לאחר, יהיה מי שיגדיר, שיקום הריסות. בניה מחדש.

הבה נתבונן מעט.

מסופר (בספר "תורת העולה" לרבי משה איסרליש-הרמ"א) על ירמיהו הנביא, שבכה וקונן לאחר חורבן הבית על הריסות בית המקדש. הגיע לשם נבוכדנצר מלווה באפלטון. כשראה אותו אפלטון בוכה, שאל אותו: אתה,החכם בישראלף מדוע אתה בוכה על עצים ואבנים. ויתרה מכך, הרי הבית כבר נחרב, ואין ראוי לחכם לבכות על העבר.
ענה לו ירמיהו: אתה, כפילוסוף גדול,  ודאי יש לך כמה ספיקות פילוסופיות שטרם הצלחת לפשוט ולברר. אמר לו אפלטון: ודאי כן הדבר, ויש לי הרבה ספיקות אשר חושבני שאין אף אחד בעולם שיפשוט לי אותם. אמר לו ירמיהו: קדימה, בא ותשטח בפני את ספיקותיך, ואני אפשוט לך אותם. אפלטון קיבל את ההצעה בספקנות מה, אולם נענה להזמנה והציג בפני ירמיהו את הקשים שבלבטיו.  ירמיהו פשט לו את כולם כלאחר יד. אפלטון נדהם מאוד מזה, ותמה אם עומד לפניו ילוד אישה שיהיה מלא בחכמה רבה כל כך. לרגע הזה חכה ירמיהו ואמר: את כל החכמה ששמעת, שאבתי מעצים ואבנים אלו! ... ועל שאלתך השנייה: היאך נאה לחכם לבכות על העבר, לא אוכל לענות לך כי אתה לא תבין....

למעשה אם נתבונן בתשובת ירמיהו, נגלה כי הוא לא המתקד בעבודה הרוחנית הנגזרת מקיומו של בית המקדש, לא על מצוות הקרבת הקרבנות, אלא הוא ענה לו תשובה במשקפי גוי, אאדם היודע, אולי, להעריך חכמה, אבל אין לו הערכה לעבודה רוחנית. יתכן שנקודה זו הביאה את בעלי המוסר למסקנה כי ירמיהו למעשה דחה את אפלטון בקש, ולא הציב בפניו את לוז הדברים.

 

נתבונן בסיפור נוסף (המובא במדרש רבה פרשתתולדות): כשנכנסו היוונים בזמן בית המקדש שני (אם אינני טועה בתחילת המלחמה שסופה היה בנס חנוכה) העדיפו שיכנס קודם יהודי לבית המקדש. (האם היה בליבם איזה חשש מכניסה לבית המקדש?) לצורך כך הם גייסו יהודי. בוגד. לא סתם בוגד, כזה שנועץ סכין בגב האומה בשעתה הקשה ביותר: כאשר אוייבים עומדים להכנס לבית המקדש ולחלל אותו! היה להם גם פיתוי: הם הציעו לו שמה שהוא יוציא, יהיה שלו. נכנס והוציא מנורה של זהב. אמרו לו היוונים "אין דרכו של הדיוט להשתמש בזו" זה לא בשבילך, זה קטן עליך... (הם סתם רצו לפתות אותו להכנס פעם שניה? או אולי הם רצו את המנורה לעצמם?) משסרב להכנס פעם שניה, הם הציעו לו הון עתק: מכס של שלוש  שנים. האיש, שעד לא מזמן היה כאחרון הבוגדים, התמיד בסירובו  ואמר: "לא די שהכעסתי את בוראי פעם אחת אלא שהכעיסנו פעם שנייה?". היוונים, שאיתם שיתף פעולה עד לפני מספר דקות, נתנו אותו בחמור של חרשים (ספסל שמנסרים עליו) והיו מנסרים בו, ומתוך אותם ייסורי תופת הוא לא זעק "כואב לי" אלא: "אוי! אוי! אוי! שהכעסתי לבוראי!"

כמובן, שהסיום די מפתיע, בהתחשב ברמתו המוסרית של משתף הפעולה, בפיתויים העזים שהציעו לו, בייסורים הנוראיים והברבריים שהטילו עליו עד מוות. אז מה קרה כאן?

 

נעבור לסיפור שלישי: כשנבנה בית המקדש השני, זה היה, כידוע, 70 שנה לאחר חורבנו של הראשון. נקל לנו לשער ולדמיין את חגיגות השמחה של עם ששב ארצה, בנה מחדש את היישוב בארץ, הקים מחדש את בית המקדש, כונן מחדש את המשטר היהודי, וכמובן גולת הכותרת: בנין בית המקדש וחידוש העבודה. מסופר, כי אותם קשישים, אשר עוד היו בבית המקדש הראשון, וזכרו את הבית ההוא, בכו בכי נורא כזה, שהאפיל על צהלות השמחה, הריקודים והשירים של הצעירים אשר חגגו את בנין הבית.

מדוע?

 

נדמיין לעצמינו קבוצת מטיילים, במסע רגלי ארוך ומפרך במדבר. בשלב כלשהו המטיילים מאבדים את דרכם, המים אוזלים, השמש קופחת, החום עולה, והם מנסים לשווא למצוא ולאתר את דרכם חזרה. כאשר היובש בשפתיים מציק, כאשר הרגליים בקושי זזות, לפתע הם רואים מלון. לא סתם מלון, משהו מפאור, ענק, מודרני, הם רק נסים לרגע לדמיין את המזגן, את הכורסאות, את השתיה הקרירה והנעימה, הם מחישים את צעדיהם, מתאמצים עוד טיפה, משרכים את רגליהם הלאות במדרגות, עוד אחת, ועוד אחת, והנה רגלם דורכת על מפתן הלובי, בואכה הקבלה. כאן פתאום מגיע השבר הגדול: אין מזגן אחד לרפואה, יותר חם מהגהינום! אנחנו לא צריכים לעשות במוחינו סימולציה כדי להעריך מה היא תחושתם באותם רגעים אומללים..

 

זו הייתה בכייתם של אותם זקנים!

 

בית המקדש לא היה "רק" מקום עבודת האלוקים, מקום הקרבת הקרבנות, בית המקדש היה מקום בו חשו-הרגישו את אלוקים. את קרבת האלוקים. מקום שמספיק היה בשהות של דקה אחת . לאחרון הבוגדים הנלוזים של עם ישראל לדורותיו כדי להשתנות מהקצה אל הקצה. כדי להפוך מאדם שמוכן לשתף פעולה עם אוייבי ישראל בצורה הנמוכה והשפלה ביותר, לאדם שמוכן להקריב ולמסור את נפשו מתוך ייסורים קשים למען קידוש השם. אדם שגם בשעה שהוא עובר עינויי גיהנום מה שמטריד אותו הוא רק "אוי לי שהכעסתי את בוראי".

מקום כזה הוא מקום בו כל העם חש את אלקוים, האמונה אז הייתה דבר נתפס, נרגש, אינו זקוק להוכחה, אז לא היה, ולא היה צריך, את "הדוס" שיוכיח לנו את היות האל...
 

וזו הסיבה שירמיהו בכה. וזו הסיבה שאנחנו בוכים. אנחנו חסרים דבר מאוד מהותי, חיוני, קיומי. נכון, איננו יודעים מהו. לא חווינו אותו. עבורנו זה כמו להסביר לעיוור צבעים מלידה את הפער בין טורקיז לסגול, אבל אנחנו יודעים! ועל זה אנחנו מתפללים שבית המקדש ישוב ויבנה, כדי שיתקיים הפסוק "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" לא בתוכו, בבית המקדש, אלא בתוכם. בתוך כל אחד ואחד.

תגובות

שאלה

יואב | 7/26/2011 8:27:33 AM

אם הבנתי נכון את הנמשל בסיפור השלישי, הזקנים בכו כי הבית השני חסר משהו שהיה בראשון.
אבל הסיפור השני מספר על הבית השני, ולא הראשון. אם גם בבית השני היתה שכינה כזו, מדוע בכו הזקנים בסיפור השלישי?

תגובת הדוס: השאלה במקומה. למעשה אני אוסיף ואשאל, הרי על פי האמור בספרים אנחנו היום אבלים על חורבן הבית השני, שאנחנו כעת נמצאים בתוך הגלות שאליה יצאנו כשהוא נחרב. ומדוע? הרי כשנחרב הבית הראשון איבדנו את השכינה?

מסתבר, שגם בבית השני הייתה שכינה, הייתה רמה גבוהה מאוד של קרבה לאלוקים, של תחושה וחוויה רוחנית עצומה. לכן הצעירים שמחו ורקדו. אולם זה לא הגיע ברמתו לעוצמה שהייתה בבית הראשון. כך שלמרות שהצעירים שמחו מאוד, כי הם לא ידעו מה היה בבית הראשון, הזקנים שכן חוו את הבית הראשון, בכו בכי של אכזבה וצער. הפער היה כל כך גדול.

חז"ל מלמדים אותנו כי חמשה דברים, מהותיים, שהיו בבית הראשון, לא היו בבית השני. ביניהם ארון הקודש עם לוחות הברית, אורים ותומים, אש הקרבנות שהיתה יורדת מן השמיים ללא צורך בהבערה, ורוח הקודש. כפי שנקל להבין, כל אלו הפיריטים, גם הפיזיים שבהם, בעצם היוו כלי ואמצעי לחיבור ולקשר עם אלוקים, שכאמור היה אז מורגש באופן ברור. חמשה דברים אלו חסרו, והשפעתם ניכרה היטב, אולם יתר הדברים היו, ועדיין עצמתו של בית המקדש הייתה כבירה.

שאלת תם

תם | 7/26/2011 9:42:59 PM

מדוע, לאחר ששבנו לארצנו לאחר אלפיים שנות גלות, לא הקמנו עדיין את בית המקדש השלישי?

תגובת הדוס: שאלה מצויינת.
ישנם כמה בעיות הלכתיות שמונעות את הקמת המקדש. לדוגמא - איננו יודעים במדויק את מקומו של המזבח, שחייב להיות במקומו המדויק, ועוד.
בנוסף, במצב המדיני שלנו כיום יתכן שהקמת המקדש כרוכה בסיכון משמעותי לבטחון המדינה, וחייהם של ששת מיליוני היהודים שבין הים לירדן.

האמת

רעות | 7/28/2011 10:45:45 AM

כתוב שבאחרית הימים "היוקר יאמיר........... והאמת תהא נעדרת..." האבל העיקרי שלנו הוא על כך שאנחנו כל הזמן תרים ומחפשים אחר האמת המוחלטת. כנראה שהצער הגדול ביותר הוא הספק! כמוש:" אין שמחה כהתרת הספקות". זו היתה שמחה מוחלטת שנבעה משלמות פנימית, שכיום אין אותה. גם בתוך הדת ישנן התלבטויות וחיפושים כל הזמן בכל מצב נתון לכשעצמו - מהי האמת המוחלטת כאן?! הדקויות רבות והספקות מנקרים וגורמים לחוסר שלוות נפש. ובעזרת ה' כשתשבי יבוא הוא יתרץ את כל הקושיות והבעיות... בואו נקווה שזה יקרה מהר...

תגובת הדוס: מי שרוצה בהירות דתית, צריך לקחת נר לרגליו את הפסוק - "שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך". ברגע שאתה נוטש את הדרך הישנה והטובה, המסורה לנו מרבותינו מדור דור, ומתחיל לחפש חדשות, אתה נבוך בים של לבטים.
אינני מתכוין לשאלות באמונה, אלא בשאלות של חיים לאור התורה.

למה לא מקימים בית שלישי? הנה התשובה.

פיני | 7/31/2011 3:51:58 PM

שימעו סיפור.
כאשר החליטו לבנות את בית החולים החרדי מעייני הישועה בבני ברק, עשו זאת במהירות רבה. ושהבית עמד על תילו, כל התפקידים אויישו.לא נפתח בית החולים, ועמד בשיממונו חודשים רבים. מדוע? כי הייתה מחלוקת בין החרדים איזה הכשר, ואיזה שחיטה יאכלו שם. כל פלג רצה רק השחיטה וההכשר שלו, וכך עמד הבניין בשמממונו חודשים רבים. ואם בבית חולים עסקינן, מה יהיה בבית המקדש. אין שום סיכוי שיגיעו להסכמה, לכן אין שום סיכוי שיבנה, אלא אם כן יבנו כמה בתי מקדש לפי מספר ההכשרים.
והיה לזה תקדים בבית שני כאשר משפחת הכהנים חוניו לא קיבלה המנוי של כהן גדול, הקימה מקדש במצרים ושם הקריבו קורבנות כדת וכדין.

תגובת הדוס: סלח לי, הסיפור שלך מופרך לחלוטין. מעייני הישועה מיום היווסדו הוקם ונוהל על ידי הזרם הליטאי - ישיבתי, ולכן מעולם לא היו בו שאלות איזה הכשר יאכלו. סיפורי סבתא.

מה הכוונה?

רעות | 7/31/2011 11:23:51 PM

יש היום כל מיני דברים שלא היו פעם, שאתה צריך להיות מאד מודע ואמיתי כדי להחליט אם הם תורמים לעבודת-ה' שלך או מפריעים.
אתן דוגמא אחת: כל שיטות המודעות והפסיכולוגיה שפעם היו פחות מתעסקים איתם , וכיום- אנשים רבים מוכיחים לך שזו הדרך להגיע לקרבת אלוקים ולעבודה פנימית אמיתית.
בהרבה תחומים שהם חדשים כיום אתה צריך שיקול דעת מאד אמיתי ועמוק היכן האמת הפשוטה, הערומה, המוחלטת, בלי הפרעות חיצוניות שגורמות לך להרגיש כביכול,טוב עם עצמך אך לא להתקדם בפועל.
פעם- הכל היה ברור-מה אמת ומה שקר.
ועוד יותר פעם- היית הולך לנביא והוא היה אומר לך מה התפקיד שלך פה בעוהז והכל היה פשוט ומושלם מבחינה זו. כיום- כל החיים אנו תרים ומתלבטים.
ואני רואה בזה שהאמת נעדרת.

תגובת הדוס: לא לכל דבר יש הקבלות במה שהיה פעם. צריכים לצקת את ההשקפות הישנות למציאות העכשוית.
הדרך לדעת מה היה פעם, זה לא דרך ספרי סיפורים צבעוניים על העיירה והשטעטל, אלא דרך הספרים שהותירו לנו רבותינו מדור דור, נביאים תנאים אמוראים גאונים ראשונים אחרונים. דרך הספרים האלו אנחנו מתחברים למסורת שלנו שעוברת מדור דור ממעמד הר סיני עד ימינו אנו. אנחנו לא צריכים להמציא דרכים חדשות, אלא לדבוק בדרך הישנה, ששורשה בקבלת התורה בהר סיני.