המצוות. נטל או נכס?

מאת: יאיר טיילור | 24/10/2011 מעגל השנה

בחג השבועות, מי לא יודע, אנחנו שמחים. לא סתם שמחים, שמחים מאוד מאוד. בתלמוד מובאת מחלוקת כיצד חוגגים את החגים, האם בתוככי בתי הכנסיות, בלימוד תורה ותפילה, או אולי סביב שולחן ערוך בכל טוב. למעשה נפסק כי יש לאחוז בשני הדברים. שמחת החג מורכבת גם המתעלות נפשית ורוחנית, וגם מסעודה חגיגית.

זה כל חג, חג השבועות הוא משהו אחר. מיוחד. בחג השבועות כולם מודים כי יש צורך גם בסעודות והנאה גשמית. דווקא חג השבועות שבו אנו שמחים על המעמד הרוחני שלנו: על קבלת התורה. בחג השבועות, מספרת הגמרא על רב יוסף (אחד האמוראים) שקנה עגלה משולשת (הבשר האיכותי ביותר שהיה) ואכל. הוא אמר "אי לאו האי יומא, כמה יוסף איכא בשוקא" - אם לא היום הזה, כמה "יוספים" נמצאים בשוק. אנשים פשוטים. נו, אם הוא כל כך שמח, בתורה, שישקע בבית המדרש על דף גמרא וילמד מבוקר ועד ערב. למה בשר העגלה?

ואולי שאלה אחרת, למה בכלל לשמוח? קיבלנו תרי"ג מצוות. ובעברית מודרנית: 613 הגבלות. אנחנו אמורים לשמוח עם זה? כאילו דא...

למעשה עלינו לחלק את השאלה לשתיים. מהפן הרוחני, עלינו להבין מה מטרת האדם בעולמו. מדוע הוא נברא, מה התפקיד שיש לו בעולם הזה, וכיצד המצוות מקדמות אותו לקראת אותה מטרת על שאמורה להנחות אותו בחיים. ושנית, מהמבט האזרחי, החומרי, הפשוט. אולם ככל שנתקדם נגלה כי החפיפה בין השתיים גדולה.

הרמח"ל בפתח ספרו "מסילת ישרים" אומר כי האדם נתון בכל עת במלחמה מתמדת בין הדבקות ברוח מצד אחד, לבין משיכה אחר התאוות החומריות מצד שני. והדבר שמרומם את האדם מהמשיכה לחומר, לתאוות, לנהנתנות, "הם הם המצוות". על ידם האדם מתעלה, מתרומם והופך להיות אדם רוחני יותר, אידיאלי יותר, אידיאליסטי יותר. למעשה במשפט זה אנחנו רואים את המצוות כמנוגדות לחיי העולם הזה, כשונות ממה ש"אנחנו" רוצים. ולפי זה אנחנו בעצם משלימים עם המצב. לכל היותר.

 

אבל, וכאן בא האבל הגדול. לכל אחד מאיתנו יש רצונות, יש שאיפות. כל אחד מאיתנו שואף להגשמה עצמית, למילוי הכוחות שלו והפוטנציאל הגלום בו. מה אנחנו צריכים לשם זה? פרופ' דניאל גולמן, בספרו הפופולרי "אינטליגנציה רגשית" מביא מחקרים המספרים לנו כי המכנה המשותף בין כל האנשים שהצליחו בקריירה שלהם, מספורטאים ועד מדינאים ומדענים, היו שליטה עצמית ודחיית סיפוקים. הכלים האלו חשובים לנו גם באופן אובייקטבי להצליח בחיים, ובוודאי כדי להשלים את האישיות שלנו ולהפוך לאנשים טובים יותר.

אינני יודע אם שמעתם על "כלכלה התנהגותית", אבל המחקר המאוד חדשני ומעניין הזה בחן דפוסי התנהגות של אנשים בכל מיני מצבים, וגילה שבעל החי שנראה לנו הכי אינטליגנטי, האדם, הוא דווקא מקבל את ההחלטות הכי פחות רציונליות מבחינה מתמטית. כך למשל התברר שאנשים לא רצו להצטרף לקרן פנסיה, למרות שעל כל שקל שהעובד מפריש המעביד מפריש שניים וזה ממש "כמו למצוא כסף על המדרכה", כי לאנשים לא התחשק להמעיט בהכנסותיהם ברגע זה על חשבון רווח עתידי.  עד כדי כך הגיע המצב שהמדינה נאלצה להתערב באמצעות חקיקה.. 

כל אחד מאיתנו חי חיי מסחר, חי חיי נישואין, כל אחד הוא הורה, בעל, רעיה, שכן, עמית, לקוח או בוס. כיצד עושים את זה על הצד הטוב ביותר. ואינני מדבר מבחינה אתית, אני שואל על אפקטיביות, על פרודוקטיביות. דוגמא קטנה, עיתון כלכלי מכובד הביא לאחרונה מחקר כי כדאי מאוד לחייך. לחייך ללקוחות, לחייך למשרד. למה? זה עושה לאנשים מצב רוח טוב, הם פתוחים יותר לשמוע הצעות, הם יוצאים בתחושה טובה וימליצו לחבריהם. בקיצור: זה הרבה כסף! ואני אומר, עלוב...

בעצם, למה אני אומר עלוב? אנחנו צריכים להיות טובים, כי צריך להיות טובים. אבל אנחנו יכולים לדעת גם כי באופן זה, אנחנו חיים נכון גם מההיבט הכלכלי, החברתי, הבינאישי.

דוגמא נוספת, וחשובה לא פחות. חוקרים בדקו ומצאו כי "מדד האושר" תלוי במידה רבה בהשוואות שאדם עורך על הסכום הסופי של תלוש המשכורת שלו אל מול תלוש המשכורת של השכן. הגיס. החבר לשעבר לספסל הלימודים. הקנאה הזו אוכלת אותו. הוא הופך להיות ממאושר אובייקטיבית, לאומלל. לא חבל?

התורה מצווה אותנו "ואהבת לרעיך כמוך" אפששר לצוות אותי לאהוב? אהבה היא רגש סובייקטיבי. לא מסמפט אותו! איך צמווים אותי לאהוב? והתורה מצווה. התורה גם מצווה "לא תחמוד". לא לחמוד, לא לרצות בלב. זה אפשרי, ואנחנו מצוויים להגיע לרמה הזו. והתורה נותנת לנו את הכלים להגיע לרמה אנושית גבוהה זו. (איך? אולי בפעם אחרת)

 

התורה שלנו אינה מדברת על נזיר בודהיסטי, לא על כומר במרתפי הוותיקן, התורה מדברת אל כל אחד ואחת, בכל מצב בחיים, בכל תחום. התורה היא מלמדת אותנו כיצד לחיות. מלמדת אותנו מה לעשות. מה נכון. כיצד להשתית חברה טובה, כיצד לבנות כלכלה. כיצד להתמודד עם לחצים. כיצד לשלוט ברגשותינו, בדחפינו, כיצד לתעל אותם נכון, כיצד לבנות תא משפחתי, כיצד מעבירים מסרים חיוביים לילדים, כיצד נשרה אווירה טובה בבית, כיצד נקום בבוקר רעננים, נסמן לעצמינו מטרות, נגיע אליהם, ונרגיש טוב יותר עם עצמינו. כיצד ננהל נכון את התקציב המשפחתי, מה חכם לומר לאדם עצבני שזועם עלי שלא בצדק, וכיצד לסייע לאדם במצוקה כאשר אין לי את הכלים לספק לו את מחסורו הישיר.

אפשר להאריך עד אינסוף על התרומה התרבותית האדירה של השבת, של טהרת המשפחה, של המועדים ואפילו דיני אבלות.

אולי זוהי השמחה הרבה שיש לנו בחג מתן תורה, וזו ההדגשה בקיומה על ידי הנאות פיזיות, חומריות לכאורה. איננו מדכאים את כוחות הגוף שלנו, אנחנו חיים איתם, פועלים איתם ולמענם. נרסן אותם במינון הנכון על מנת להפיק מהם את מירב התועלת, וההתרוממות הזו מהדחפים האנוכיים שלנו בסופו של דבר ישתלמו לנו גם כאן, בעולם הזה.

 

ומכאן אנחנו מגיעים לנקודה נוספת, חשובה מאוד, והיא: לימוד התורה. כמטרה בפני עצמה. אולי נרחיב אודותיה בפעם הבאה.

תגובות

.

מתעניינת | 06/06/2011 22:41:49

זאת אומרת שלכל המצוות ישנה בעצם מטרה להקל עלינו את החיים מבחינה רגשית?

תגובת הדוס:
לא הייתי בוחר במילה "להקל", הרגש הוא מנוע רב עוצמה עבור כל בן אנוש. הוא הדחף המרכזי שמניע את האנשים לבצע דברים. חלקם חיוביים וחלקם שליליים. לעיתים אדם מודע לכך שהוא פועל באופן לא רציונלי, שאינו משתלם בשיקולי עלות תועלת, אולם הוא אינו מסוגל לעמוד בפני הדחפים האדירים שלו.
המצוות נותנות לאדם כלים להתמודד עם אותם רגשות. לעיתים ההתמודדות קשה, אולם היא עדיין אפשרית. המצוות אינן מקהות את הרגשות, הן מלמדות אותנו כיצד לחיות איתן, לתעל אותן למטרות שאנחנו הצבנו לעצמינו ולהתקדם עימן.

אולי אפילו להפך, המצוות נועד גם לחדד את רגשותינו הטובים יותר. כמו שאמרו חז"ל על השחיטה "וכי מה איכפת לו להקב"ה בין שוחט מן הצואר לשוחט מן העורף ... לא נתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות". לצרף, לעשות עדין יותר, דק יותר, רגיש יותר, ואולי גם נעלה יותר. בפרט בשחיטה, לאחר שהותר לנו לאכול מבשר הבהמה, עדיין אסור לנו להתעלל בה, אסור לנו להמית אותה תוך גרימת סבל, צער או ייסורים. אכן דיני שחיטה העמוקים והכבדים נאמרו רובן ככולן על מנת שלא לגרום שום סבל או צער לבהמה הנשחטת. על הסכין להיות ללא פגימה, (השוחט בודק את הסכין על צפרנו ויש שגם על לשונו!) השחיטה נעשית במהירות, ללא הפעלת כח מלבד חוד הסכין וכן הלאה. ה"צירוף" הזה, חידוד הרגשות ותשומת הלב לסבל שנגרם אף לבהמה העומדת לשחיטה, תחדד את רגשות האדם בקל וחומר על אדם, על חבר, ואף על זולת אלמוני.

דיני השבת אבידה המייקרים את ממון הזולת, שאוסרים עלינו להתעלם מאבידה אף בדרך לעבודה או למקום חשוב, שדורשים מאיתנו לטפל במציאה אף שנדרש זמן וכוחות לזה, מחדדים בקרבנו את הרגישות לממון הזולת, למנוע ממנו נזק שאינו קשור אלינו, וכמובן שלא להזיק לו, שלא לגזול אותו או להונות אותו במשא ומתן. ועל אחת כמה וכמה לייקר את הזולת עצמו.


בנוסף, לא הייתי משתמש במילה "כל" מכיוון שיש מצוות של "בין אדם למקום" שלחלקן אמנם יש קשר למערכת הרגשית, אך לחלקן אין.

תודה.

רעות | 12/06/2011 23:07:28

לגבי השחיטה- תמיד קשה לי עם הנושא הזה. כיצד יתכן שאלוקים יתיר אכילת יצור חי שנגדע באיבו בכדי לספק תאווה של בנ"א? איזה מין רעיון הייתי קוראת לו אפילו נועז..

תגובת הדוס: למה נראה לך שזה נועד לספק תאווה? אולי זה נועד להבטיח את קיום המין האנושי הזקוק למזון זה?
למעשה עד המבול לא הותרה אכילה מן החי, מכיוון שאז הצומח נתן לאדם את מלוא החלבון שהוא זקוק לו. לאחר המבול איכות הצומח ירדה, והיה צורך להתיר מזון מן החי.

הרי כל שרשרת המזון מבוססת על אכילת פריטים של מין אחר, וגם זה טביעת ידיו של אלוקים.

אוסיף פרט מעניין אודות שרשרת המזון: באי מסויים גילו החוקרים כי יש שם אוכלוסיה של נחשים, ושל חולדות. הנחשים ניזונים מן החולדות. החוקרים היו בטוחים שבתוך כמה דורות החולדות יכחדו, והנחשים ימותו מרעב. למעשה התברר שבאי היה עוד מין עוף שדילל את אוכלוסית הנחשים, כך שהתמתן קצב אכילת החולדות, ודווקא דילול זה הבטיח את קיום הנחשים שם.

עבור "רעות"

מישהו | 30/10/2011 07:13:50

המקובלים מסבירים שע"י שאנחנו שוחטים ואוכלים בשר, ומכוח אותו בשר אנחנו עוסקים בתורה או בחסד או בקיום המצוות, אנחנו מעלים את הבהמה מבחינה רוחניות (ובפרט שמברכים את הקב"ה על הבשר). כך שזו תועלת עצומה לבהמה שיהודי אוכל אותה. נא לשים לב: מבחינה גשמית, הבהמה לא הרגישה שום צער כיון שמיתתה היתה ע"י שחיטה, וכעת היא נהפכת להיות חלק מגופו של יהודי, ולוקחת חלק מקיום עבודת האלוקים, כל זה במקום להיות סתם בהמה ולחפש עשבים כל ימי חייה ובסוף למות בצער ע"י איזה מחלה או זיקנה. לא עדיף?