המצוות. נטל או נכס?
בחג השבועות, מי לא יודע, אנחנו שמחים. לא סתם שמחים, שמחים מאוד מאוד. בתלמוד מובאת מחלוקת כיצד חוגגים את החגים, האם בתוככי בתי הכנסיות, בלימוד תורה ותפילה, או אולי סביב שולחן ערוך בכל טוב. למעשה נפסק כי יש לאחוז בשני הדברים. שמחת החג מורכבת גם המתעלות נפשית ורוחנית, וגם מסעודה חגיגית.
זה כל חג, חג השבועות הוא משהו אחר. מיוחד. בחג השבועות כולם מודים כי יש צורך גם בסעודות והנאה גשמית. דווקא חג השבועות שבו אנו שמחים על המעמד הרוחני שלנו: על קבלת התורה. בחג השבועות, מספרת הגמרא על רב יוסף (אחד האמוראים) שקנה עגלה משולשת (הבשר האיכותי ביותר שהיה) ואכל. הוא אמר "אי לאו האי יומא, כמה יוסף איכא בשוקא" - אם לא היום הזה, כמה "יוספים" נמצאים בשוק. אנשים פשוטים. נו, אם הוא כל כך שמח, בתורה, שישקע בבית המדרש על דף גמרא וילמד מבוקר ועד ערב. למה בשר העגלה?
ואולי שאלה אחרת, למה בכלל לשמוח? קיבלנו תרי"ג מצוות. ובעברית מודרנית: 613 הגבלות. אנחנו אמורים לשמוח עם זה? כאילו דא...
למעשה עלינו לחלק את השאלה לשתיים. מהפן הרוחני, עלינו להבין מה מטרת האדם בעולמו. מדוע הוא נברא, מה התפקיד שיש לו בעולם הזה, וכיצד המצוות מקדמות אותו לקראת אותה מטרת על שאמורה להנחות אותו בחיים. ושנית, מהמבט האזרחי, החומרי, הפשוט. אולם ככל שנתקדם נגלה כי החפיפה בין השתיים גדולה.
הרמח"ל בפתח ספרו "מסילת ישרים" אומר כי האדם נתון בכל עת במלחמה מתמדת בין הדבקות ברוח מצד אחד, לבין משיכה אחר התאוות החומריות מצד שני. והדבר שמרומם את האדם מהמשיכה לחומר, לתאוות, לנהנתנות, "הם הם המצוות". על ידם האדם מתעלה, מתרומם והופך להיות אדם רוחני יותר, אידיאלי יותר, אידיאליסטי יותר. למעשה במשפט זה אנחנו רואים את המצוות כמנוגדות לחיי העולם הזה, כשונות ממה ש"אנחנו" רוצים. ולפי זה אנחנו בעצם משלימים עם המצב. לכל היותר.
אבל, וכאן בא האבל הגדול. לכל אחד מאיתנו יש רצונות, יש שאיפות. כל אחד מאיתנו שואף להגשמה עצמית, למילוי הכוחות שלו והפוטנציאל הגלום בו. מה אנחנו צריכים לשם זה? פרופ' דניאל גולמן, בספרו הפופולרי "אינטליגנציה רגשית" מביא מחקרים המספרים לנו כי המכנה המשותף בין כל האנשים שהצליחו בקריירה שלהם, מספורטאים ועד מדינאים ומדענים, היו שליטה עצמית ודחיית סיפוקים. הכלים האלו חשובים לנו גם באופן אובייקטבי להצליח בחיים, ובוודאי כדי להשלים את האישיות שלנו ולהפוך לאנשים טובים יותר.
אינני יודע אם שמעתם על "כלכלה התנהגותית", אבל המחקר המאוד חדשני ומעניין הזה בחן דפוסי התנהגות של אנשים בכל מיני מצבים, וגילה שבעל החי שנראה לנו הכי אינטליגנטי, האדם, הוא דווקא מקבל את ההחלטות הכי פחות רציונליות מבחינה מתמטית. כך למשל התברר שאנשים לא רצו להצטרף לקרן פנסיה, למרות שעל כל שקל שהעובד מפריש המעביד מפריש שניים וזה ממש "כמו למצוא כסף על המדרכה", כי לאנשים לא התחשק להמעיט בהכנסותיהם ברגע זה על חשבון רווח עתידי. עד כדי כך הגיע המצב שהמדינה נאלצה להתערב באמצעות חקיקה..
כל אחד מאיתנו חי חיי מסחר, חי חיי נישואין, כל אחד הוא הורה, בעל, רעיה, שכן, עמית, לקוח או בוס. כיצד עושים את זה על הצד הטוב ביותר. ואינני מדבר מבחינה אתית, אני שואל על אפקטיביות, על פרודוקטיביות. דוגמא קטנה, עיתון כלכלי מכובד הביא לאחרונה מחקר כי כדאי מאוד לחייך. לחייך ללקוחות, לחייך למשרד. למה? זה עושה לאנשים מצב רוח טוב, הם פתוחים יותר לשמוע הצעות, הם יוצאים בתחושה טובה וימליצו לחבריהם. בקיצור: זה הרבה כסף! ואני אומר, עלוב...
בעצם, למה אני אומר עלוב? אנחנו צריכים להיות טובים, כי צריך להיות טובים. אבל אנחנו יכולים לדעת גם כי באופן זה, אנחנו חיים נכון גם מההיבט הכלכלי, החברתי, הבינאישי.
דוגמא נוספת, וחשובה לא פחות. חוקרים בדקו ומצאו כי "מדד האושר" תלוי במידה רבה בהשוואות שאדם עורך על הסכום הסופי של תלוש המשכורת שלו אל מול תלוש המשכורת של השכן. הגיס. החבר לשעבר לספסל הלימודים. הקנאה הזו אוכלת אותו. הוא הופך להיות ממאושר אובייקטיבית, לאומלל. לא חבל?
התורה מצווה אותנו "ואהבת לרעיך כמוך" אפששר לצוות אותי לאהוב? אהבה היא רגש סובייקטיבי. לא מסמפט אותו! איך צמווים אותי לאהוב? והתורה מצווה. התורה גם מצווה "לא תחמוד". לא לחמוד, לא לרצות בלב. זה אפשרי, ואנחנו מצוויים להגיע לרמה הזו. והתורה נותנת לנו את הכלים להגיע לרמה אנושית גבוהה זו. (איך? אולי בפעם אחרת)
התורה שלנו אינה מדברת על נזיר בודהיסטי, לא על כומר במרתפי הוותיקן, התורה מדברת אל כל אחד ואחת, בכל מצב בחיים, בכל תחום. התורה היא מלמדת אותנו כיצד לחיות. מלמדת אותנו מה לעשות. מה נכון. כיצד להשתית חברה טובה, כיצד לבנות כלכלה. כיצד להתמודד עם לחצים. כיצד לשלוט ברגשותינו, בדחפינו, כיצד לתעל אותם נכון, כיצד לבנות תא משפחתי, כיצד מעבירים מסרים חיוביים לילדים, כיצד נשרה אווירה טובה בבית, כיצד נקום בבוקר רעננים, נסמן לעצמינו מטרות, נגיע אליהם, ונרגיש טוב יותר עם עצמינו. כיצד ננהל נכון את התקציב המשפחתי, מה חכם לומר לאדם עצבני שזועם עלי שלא בצדק, וכיצד לסייע לאדם במצוקה כאשר אין לי את הכלים לספק לו את מחסורו הישיר.
אפשר להאריך עד אינסוף על התרומה התרבותית האדירה של השבת, של טהרת המשפחה, של המועדים ואפילו דיני אבלות.
אולי זוהי השמחה הרבה שיש לנו בחג מתן תורה, וזו ההדגשה בקיומה על ידי הנאות פיזיות, חומריות לכאורה. איננו מדכאים את כוחות הגוף שלנו, אנחנו חיים איתם, פועלים איתם ולמענם. נרסן אותם במינון הנכון על מנת להפיק מהם את מירב התועלת, וההתרוממות הזו מהדחפים האנוכיים שלנו בסופו של דבר ישתלמו לנו גם כאן, בעולם הזה.
ומכאן אנחנו מגיעים לנקודה נוספת, חשובה מאוד, והיא: לימוד התורה. כמטרה בפני עצמה. אולי נרחיב אודותיה בפעם הבאה.