ל"ג בעומר, שמחת התורה שבעל פה.

מאת: יאיר טיילור | 24/10/2011 מעגל השנה

ל"ג בעומר, למה בעצם אנחנו שמחים? בהלכה היום הזה מוגדר כיום שמרבים בו קצת שמחה. למה? כי רבי שמעון בר יוחאי נפטר? היו עוד תנאים רבים. וגם לא בהכרח אנחנו כל כך שמחים כאשר צדיק גדול נפטר..


אז בואו ננסה להבין מהי ספירת העומר: אותם 49 יום מאז יציאת מצרים ועד מתן תורה בהר סיני בהם אנחנו סופרים מידי יום את מספר היום. כל ערב "היום יום אחד", היום שני ימים" מתוך צפיה למתן תורה, ובעיקר: הדגשה שעיקרה של יציאת מצרים עדיין לא הושלם. תכליתה של היציאה היא קבלת התורה על כל משמעויותיה, חובות הצוות, הגבלות העבירות, קיום התורה והמצוות על כל פרטיה.

בעצם אלו ימים חשובים ושמחים. מדוע אנחנו עצובים?

אז כל ילד ידע לומר כי באותם ימים מתו תלמידיו של רבי עקיבא. אין זה רק העובדה שמתו התלמידים. ביחד עם מותם, מתה האומה כולה. העולם כולו. "והיה העולם שמם" מגדירה הגמרא את העידן שאחרי מותם. הם היו חלק בשרשרת העברת התורה שבעל פה, שבלעדיה לא תיתכן תורה שבכתב. חוליה שאם ננתק אותה, כל 200 השנים שמתחתיה ייתלשו.
עד כדי כך צרוב בתודעתו של העם אותה טרגדיה, שגם ממרחק של כאלפיים שנה נוהג העם כולו מנהגי אבלות בימים אלו, מגדל את שערותיו, אינו נושא נשים ואינו יוצא לריקודים ומחולות.

לאחר אותה טרגדיה אדירה, בה כל העולם שבנה רבי עקיבא חרב למול עיניו באופן טרגי, בל"ג בעומר פסקו התלמידים מלמות. אז בא רבי עקיבא אל "רבותינו שבדרום" שרבי שמעון בר יוחאי נמנה עליהם, לימד אותם את התורה, ומהם יצאה התורה לכל העם.

מעניין לציין כי הנאצים יימ"ש ראו מלחמה מיוחדת ברבנים ובתלמידי חכמים. היטלר הורה להרוג את כל "היהודים התלמודיים" כלשונו, מפני שיהודי תלמודי אחד יכול להחזיר עולם שלם. ובזה הוא צדק..

ועל זה אנחנו שמחים. על המשך הקיום של התורה. של העברת התורה איש מפי איש, על כך שהחוליה בשרשרת לא ניתקה. על כך שהמסורת שבידינו צלחה גם את השלב הזה. שהתורה שבעל פה שבידינו צלחה גם 3300 שנה.

תגובות

תודה

יקיר | 22/05/2011 09:40:47

.

תגובת הדוס: .

מתעניינת | 22/05/2011 20:05:09

מה בדיוק היה החטא הנורא והאיום הזה שהם חטאו בשביל שיצטרכו למות בזה אחר זה? אני מבינה שהם היו "חברה" צדיקים ביותר?!

תגובת הדוס: את בהחלט צודקת. הם היו צדיקים מאוד, וקדושים מאוד. האמוראים עם כל ההיקף האדיר שלהם כינו את עצמם "חמורים" ביחס לדור הקודם האמור. ועם זאת, כיוון שתלמידי רבי עקיבא היו חלק מהעברת התורה, העברת התורה היא מערכת חשובה המורכבת ממוטיבים רבים ואינה יכולה לעבור סתם כך, ובוודאי לא דרך אנשים שאינם מושלמים.
על תלמידי רבי עקיבא נאמר כי "לא נהגו כבוד זה בזה" איננו יודעים מהו אותו כבוד רצוי ושהם לא נהגו בו. יתכן שהם לא ישבו ליד השער וציפו בדריכות לבואו של כל אחד כראוי ללומד ומעביר התורה, אולי לא קמו זה מפני זה, אולי לא דיברו מתוך הכנעה, אל לנו לשפוט, אם אמוראים ענקי הרוח אמרו שהם "חמורים" לידם. (לא כתוב שזיזלו חלילה זה בזה, כתוב שלא נהגו כבוד. יש להניח שמדובר על רמות דקות ועדינות מאלו שהצגתי)
המיתה במקרה הזה הייתה פחות עונש, ויותר כאמצעי משמים שאותם אנשים גבוהים ומרוממים, (שלמרות גבהותם הרוחנית לא הגיעו לרמה שיוכלו להעביר דרכם את התורה) לא יהיו חלק ממסירת התורה שבעל פה.
הכל מתוך הכרה ועיקרון בקדושת וערך התורה, והעברתה אך ורק דרך האנשים הראויים לכך, ואשר יכולים לשמש דוגמא ומודל לקיום ומימוש עקרונות התורה בדקות ובלא סטיות אף המזעריות ביותר.

בברכה, פו הדוס.

נ.ב.- ההסבר הוא נכון ואמיתי,אך יתכן וישנם עוד הסברים נוספים.

תודה על התשובות שאתה טורח לענות

מתעניינת | 23/05/2011 18:31:25

ניכר שאתה משקיע זמן רב ותשומת לב רבה לאתר. תודה.
שאלתי: זה מצטייר לי שככל שאדם בדרגה גבוהה יותר הוא נענש על דקויות יותר. אז אולי מפחיד להגיע לדרגה כזו שתיענש על דברים שבאופן רגיל אנשים מן הישוב לא נענשים עליהם?

תגובת הדוס: תודה רבה על המשוב החיובי.

השאלה שלך נכונה. אשאל אותך שאלה אחרת: מהו אדם גדול ובדרגה גבוהה?
זה אדם שנזהר מלעבור על ציווי הבורא בדברים הבסיסיים, וכך הוא הגיע לדרגתו (באופן סכמטי, כמובן. נתתי דגש על ה"לא תעשה" בעוד שיש כמובן חלקים אחרים, קיום מצוות, לימוד תורה ועוד) אלו דברים שאנחנו מחוייבים לעשות, אנחנו מעוניינים לעשות, הם חשובים לנו. והם לא רק חשובים אלא חלקם אף קריטיים לקיום המצוות. אי אפשר בלעדיהם.
לאחר שאדם כבר עבר את כל השלבים האלו, הצליח ללחום מול יצרו ולהתגבר, להפוך לאדם טוב יותר. בשבילו כבר הא' ב' אינו נסיון, אינו התמודדות. אז במה הוא עובד את בוראו? כיצד הוא מתקדם ומתעלה (שהרי כל רגע בעולם הזה אמור להיות מנוצל להתקדמות רוחנית) ההתעלות וההתרוממות שלו היא בדרגים גבוהים יותר, עדינים ודקים, ששם אדם מן השורה כלל אינו מגיע.
הרמה הזו היא רצויה, היא שאיפה של כל אחד. אלא שבעוד שכל אדם נלחם על חלקים בסיסיים יותר, מלחמתו של האדם הגדול, שכבר כבש את החלקים הללו, מתמקדת ברמות אלו.

.

מתעניינת | 23/05/2011 23:32:13

אז שוב- מה זה נותן להיות בדרגה גבוהה יותר? הרי בכל מקרה יענש באותם עונשים. פה- על חטאים רציניים באמת ופה- על חטאים קטנים. להימלט מהעונש- לא יוכל?!

תגובת הדוס: השאלה במקומה, אכן לא עניתי עליה. אענה בשני חלקים.

ראשית, בפשטות ההבנה של מאמר חז"ל "צדיקים הקב"ה מדקדק עימם כחוט השערה" מתייחס למצבם בעולם הזה, בעולם הבא כל אחד יתן את הדין על כל פגם וכל דבר שהוא עשה. לטוב ולמוטב.

שנית, וזה מאוד חושב. רק לשם ההמחשה. מאח"מ נדרשת גמה גבוהה מאוד של אתיקה. כאשר הוא מועד, הוא נותן את הדין במיצוי רב יותר מאדם פשוט. למה בכל זאת חצי עולם שואף להיות ראש ממשלה?
יש משהו חשוב ועמוק בעצם הרמה והדרגה. העולם הזה אינו רק רולטה שאנחנו מנסים להימלט מעבירות (למרות שגם בזה יש משהו) אלא גם ובעיקר מקום להתקדמות והתעלות, קירבה לקב"ה שזו מעלה חשובה בפני עצמה. היא לא נגזרת רק מהחשש שלא להיענש, כמניעה מעונש, אלא באופן חיובי להתקדם ולהתרומם בעבודת השם. (כמובן שהאנלוגיה לאח"מים לוקה בחסר, רק לשם ההפשטה.)

בפסוק נאמר "כי הולך האדם אל בית עולמו", כל אחד הולך לעולם הבא המיוחד שלו, שהוא בנה באמצעות מעשיו הטובים, התגברות על המידות ועבודת השם. הצדיקים מתקרבים לקב"ה מפני שעל ידי זה הם בונים את העולם שלהם, את העתיד שלהם, את עצמם. זוהי המטרה הסופית והחשובה, לא רק הפחד מהעונש.

כאמור, על פי החלק הראשון בתשובה, אין צורך להשתמש בכל זה, אולם זהו פרט חשוב כשלעצמו.

בוא אומר לך פירוש "לא נהגו כבוד זה בזה".

פיני | 26/05/2011 20:25:54

אכן פלא כיצד צדיקים כאלה אינם נוהגים....
ידוע כי תלמיד יכול להיות גם אדם המאמין באידאולוגיה של רבו, ולא תלמיד שלומד תורה אצל רבו, כגון תלמידי הרב קוק, תלמידי הרב כהנא שדוגלים בגירוש הערבים.
מדובר באנשים שהאמינו לתורת ר' עקיבא האומרת כי בר כוכבא משיח, ויש להילחם ברומאים. הם הצטרפו לצבא בר כוכבא, ונפלו באותם ימים בקרב. בגלל הפחד מהרומאים חששו לספר כי נפלו במלחמה, ובמקום זאת רק רמזו באמירה שלא נהגו כבוד.. שכן לפי ההלכה בזמן מלחמה החיילים אינם חייבים לתת כבוד לזקנים,ופעמים חיילים מבוגרים ממלאים פקודות של מפקד צעיר.

תגובת הדוס: יש רק בעיה קטנה -
הגמרא שבידנו לא נכתבה תחת השלטון הרומאי, אלא תחת השלטון הפרסי, שהיה האויב הגדול של מלכות רומי.
ולכן - הם לא היו אמורים לחשוש מן הרומאים כלל.

שאלה ותשובה מעניינת למתעניינת

רעות | 26/05/2011 23:32:59

מה אדם חושב רגע אחרי שמת?
התשובה המזעזעת היא: בדיוק מה שחשב רגע לפני!!!!!!!!!!!!1
ז""א: מה שעניין את האדם פה בעוה"ז זה גם מה שיעניין אותו בעוה"ב- עולם הנשמות, וזה יהיה בשבילו צער גדול שלא יוכל לממש את תחומי התעניינותו. אני חושבת ששמעתי שזה צער הגיהנום אפילו. לעומת זאת מי שבעוה"ז עניין אותו דברים שבקדושה גם בעוה"ב יהנה מזה! ופי כמה וכמה!

תגובת הדוס:
תודה. אוסיף מעט מהמקורות:

השערי תשובה, לרבנו יונה גרונדי, (מגדולי הראשונים) כותב "וכמה קשה המוות למי שלא הפריד תאוות העולם הזה ממנו"

ומקובל בשמו של הגאון מווילנא שבשעה שמוליכים את האדם מביתו לקבר מראים לו את כל מה שהוא היה יכול להשיג אילו הוא היה מקיים מצוות. הצער האדיר שיש לו על ההחמצה הנוראה, באותו רגע שבו כבר אבדה הדרך חזרה, הוא יותר קשה ויותר נורא מכל עונשי הגהינום, שגם הם במהותם צער על איבוד והחמצה הדבר הגדול אשר היה אפשר להשיג ולזכות ופספסו.

ותוספת קטנה: חוקרים גילו כי זוכים בתחרויות גדולות שזכו בפרס שלישי היו מאושרים יותר מאלו שהגיעו למקום השני. הם הסבירו את זה בכך שבמקום השני האדם חושב על ההחמצה שהייתה יכולה להיות: המקום הראשון. לעומת המקום השלישי שרואה רק את האפשרות של לא להכנס כלל.
צער ההחמצה על איבוד דבר שהיה בהישג יד הוא הנורא ביותר. ובפרט באתגר של כל החיים שלנו ממש.

מה המקור?

אריה | 28/04/2013 20:39:17

אפשר בבקשה מקור להוראה של היטלר?

תגובת הדוס:
מדובר בפקודה שהוציא מפקד הגסטאפו ריינהרד היידריך (=בהוראת היטלר כמובן), והופצה ב-23 בנובמבר 1940, וכוונה אל מושלי המחוזות הנאצים בפולין, וכך קבעה הפקודה מילה במילה: "הגירתם של היהודים המזרחיים (דהיינו ממזרח אירופה) פירושה תחייה רוחנית של העולם היהודי, מאחר שהיהודים המזרחיים האלה, בגלל גישותיהם הדתיות האורתודוקסיות, מייצגים חלק גדול מן הרבנים, מורי התלמוד וכו', והם נדרשים מאוד, בייחוד בארגונים יהודיים הפעילים בארצות–הברית. מבחינת הארגונים היהודיים–האמריקאים האלה כל יהודי דתי מייצג גם יסוד נוסף במאמציהם התמידיים להשפיע הן על ההתחדשות הרוחנית והן על הלכידות בתוך יהדות אמריקה. יהדות אמריקה אף מתכוונת, בייחוד בעזרתם של היהודים האלה שבאו זה עתה ממזרח אירופה, להקים בסיס חדש להמשיך ממנו את מאבקה, בעיקר נגד גרמניה, במרץ מחודש", (דברי הפקודה מצוטטים בספרו של פרופ' שאול פרידלנדר, "גרמניה הנאצית והיהודים, שנות ההשמדה: 1945-1939", עמ' 102-103. הוצאת ספרים עם עובד בע"מ, תל אביב, ויד ושם ירושלים).