ל"ג בעומר, שמחת התורה שבעל פה.
ל"ג בעומר, למה בעצם אנחנו שמחים? בהלכה היום הזה מוגדר כיום שמרבים בו קצת שמחה. למה? כי רבי שמעון בר יוחאי נפטר? היו עוד תנאים רבים. וגם לא בהכרח אנחנו כל כך שמחים כאשר צדיק גדול נפטר..
אז בואו ננסה להבין מהי ספירת העומר: אותם 49 יום מאז יציאת מצרים ועד מתן תורה בהר סיני בהם אנחנו סופרים מידי יום את מספר היום. כל ערב "היום יום אחד", היום שני ימים" מתוך צפיה למתן תורה, ובעיקר: הדגשה שעיקרה של יציאת מצרים עדיין לא הושלם. תכליתה של היציאה היא קבלת התורה על כל משמעויותיה, חובות הצוות, הגבלות העבירות, קיום התורה והמצוות על כל פרטיה.
בעצם אלו ימים חשובים ושמחים. מדוע אנחנו עצובים?
אז כל ילד ידע לומר כי באותם ימים מתו תלמידיו של רבי עקיבא. אין זה רק העובדה שמתו התלמידים. ביחד עם מותם, מתה האומה כולה. העולם כולו. "והיה העולם שמם" מגדירה הגמרא את העידן שאחרי מותם. הם היו חלק בשרשרת העברת התורה שבעל פה, שבלעדיה לא תיתכן תורה שבכתב. חוליה שאם ננתק אותה, כל 200 השנים שמתחתיה ייתלשו.
עד כדי כך צרוב בתודעתו של העם אותה טרגדיה, שגם ממרחק של כאלפיים שנה נוהג העם כולו מנהגי אבלות בימים אלו, מגדל את שערותיו, אינו נושא נשים ואינו יוצא לריקודים ומחולות.
לאחר אותה טרגדיה אדירה, בה כל העולם שבנה רבי עקיבא חרב למול עיניו באופן טרגי, בל"ג בעומר פסקו התלמידים מלמות. אז בא רבי עקיבא אל "רבותינו שבדרום" שרבי שמעון בר יוחאי נמנה עליהם, לימד אותם את התורה, ומהם יצאה התורה לכל העם.
מעניין לציין כי הנאצים יימ"ש ראו מלחמה מיוחדת ברבנים ובתלמידי חכמים. היטלר הורה להרוג את כל "היהודים התלמודיים" כלשונו, מפני שיהודי תלמודי אחד יכול להחזיר עולם שלם. ובזה הוא צדק..
ועל זה אנחנו שמחים. על המשך הקיום של התורה. של העברת התורה איש מפי איש, על כך שהחוליה בשרשרת לא ניתקה. על כך שהמסורת שבידינו צלחה גם את השלב הזה. שהתורה שבעל פה שבידינו צלחה גם 3300 שנה.