מדע שימושי, מול מדעי הרוח
פרופסור אהוד בכר, ראש מכון אשר לחקר החלל בטכניון פרסם לאחרונה מאמר שבו הוא יוצא נגד הדרישות למדע יישומי ואומר כי התפתחויות רבות לא היו מגיעות ללא החופש לבצע מדע בסיסי, מדע שנראה לכאורה כמי שאינו בעל משמעות מעשית כל שהיא.
ניתחתי את המאמר, ובסופו של דבר מצאתי שהמאמר מכיל שני טיעונים יסודיים, שברצוני לדון בהם.
טיעון ראשון, כותב הפרופיסור -
"מעניין, שאותם עמים ומדינות שהתפנו לעסוק ולהשקיע במחקר בסיסי, בהגות וברוח, כלומר בפחות פרקטי מכל לכאורה, הם גם אלו שהתפתחו במיוחד בתקופתם, גם אם הקשר הסיבתי לא לגמרי נהיר. אולי כי רב הלא נודע על המובן והישים, אולי כי בכל זאת יש ערך מוסף להתעמקות הדורשת זמן ומשאבים אנושיים של שנים."
ובכן, הטעות שבטיעון הזה היא פשוטה מאד. ההקשר בין קידמה למחקר מדעי על נושאי רוח הוא הפוך. ככל שיש יותר משאבים, כך המדינה ומוסדותיה יכולים להרשות לעצמם לעסוק בעיסוקים לא רווחיים. כלומר - השפע הכלכלי מביא לידי ביטול זמן ושריפת משאבים, על פרופיסורים לענייני פילוסופיה, ולא להיפך.
טיעון שני -
"גם בתקופתנו אנו, ישנן אינספור דוגמאות ליישומים לחלוטין מפתיעים, שמקורם במחקר ובסקרנות גרידא שלא צפו את היישום: רדיואקטיביות, צילומי רנטגן, האינטרנט, GPS, פניצילין, טפלון, ועוד כהנה וכהנה תרופות, יסודות כימיים, וחומרים חדשים. חישבו לרגע כיצד היו נראים חיינו בלעדיהם, כלומר בלי המחקר שמאחוריהם. כיצד בדיוק הביאו המחקרים ליישומים המפתיעים? לכו תבררו. סתם, כי זה מעניין."
ובכן, הטיעון הזה מתעלם מדבר מאד פשוט. כל רשימת הדוגמאות הללו, גם בהנחה שאכן כך פני הדברים, הרי שלא מדובר בהשלכות מעשיות של הענפים המנותקים כמו ארכיאולוגיה והיסטוריה, פילוסופיה ומדעי החברה. התגליות שהובילו לפריצות דרך טכנולוגיות הם כולם תגליות שעסקו בתחומים של חקר החומר ולא חקר הרוח, וכמו כן חקר ההווה ולא חקר העבר או העתיד.
והאמת היא להיפך. אם היו לוקחים את כל תקציבי העתק, את כל המיארדים שמדינות המערב מבזבזות על שטויות והבלים, ומנצלים אותו לחקר החומר בלבד, היינו יכולים להתקדם הרבה. כמה משאבים מבזבזים מוסדות המדע על צוותים שעמלים לאסוף עצמות של קופים באפריקה ולבנות עליהם תילי תילים של תיאוריות מגוכחות. פרופיסורים בעלי משכורות עתק עוסקים במזרחנות, עוד מקצוע חסר תועלת. משום מה, כל המזרחנים למיניהם תמכו בתהליך השלום. כל מדעי הרוח, את כולם ישא הרוח. תפקידו של המדע לעסוק רק בחקר החומר. בכל פעם שהמדענים מתעסקים עם משהו שאינו חומר, ואינו נמצא בהוה, התוצאות עגומות ביותר.הסיבה לזה היא, שהמדע בנוי על עקרון הניסוי. כל דבר שאי אפשר לבדוק אותו על ידי ניסוי מדעי, הרי שבהכרח המדע מסתמך על תיאוריות ופרשנויות. ותיאוריות ופרשנויות הם בהכרח מלאים בטעויות. כך זה בפיזיקה וכך זה בהיסטוריה ופילוסופיה. אלא מאי, שבתחומים של חקר החומר, למרות שהאדם טועה, המבחנה מתקנת את הטעויות הרבות של החוקר, ומותירה רק את התיאוריות הנכונות, שאמנם מהוות רק מיעוט מהתיאוריות האפשריות, אבל רק הם שורדות לבסוף את מבחן הניסוי. לעומת זאת, במדעי הרוח והעבר, אין אפשרות אמיתית לבחון את הדברים, לכל מימצא יש אינספור פרשנויות אפשריות, ולכן השיטה המדעית מאבדת את כוחה בנושאים אלו.