צדיק ורע לו, ברמת המיקרו

מאת: יאיר טיילור | 10/24/2011 השקפה תורנית

מכתב שלהלן, נכתב במענה לשאלה ששאל אדם שחש כי למרות שהוא מנסה להיות אדם טוב, המציאות פחות מסבירה לו פנים. קשה לו להתמודד עם הרעיון שהוא משקיע אנרגיות בלהיות אדם טוב יותר, ובכל זאת הוא חווה סבל רב יותר מאנשים אחרים ששמים דגש פחות חזק על העניין הזה, ובכל זאת, החיים שלהם יפים.

מה אפשר לומר לו? כיצד אפשר להבין את זה שדווקא הוא, האדם הישר, סובל כל כך הרבה.

אנחנו בוחרים להביא לכאן את המכתב בשלמותו, הנה הוא לפניכם.

לכבוד השואל הנכבד,
 

ראשית, הרשה לי להביע את הערכתי בפניך, על הצעד האמיץ שעשית ועל דבקותך במטרה למרות כל הקשיים.
ולשאלתך.
        

       א.   אכן כל אחד ואחת מאיתנו , בשלבים רבים בחיים, נתקלים בקשיים. חלקם קשיים מהותיים ואחרים מהותיים עוד יותר. אולם עלינו לזכור שאין מקריות בעולם, והבורא- שהועיד לנו משימה בחיים- שם אותנו בדיוק מוחלט במקום ובנתונים המתאימים ביותר לביצוע המשימה. אם אנחנו נתקלים (ואנחנו נתקלים!) בקשיים הרי שהם לא אקראיים, ואפילו לא אגָבִיים. הם חלק אינטגרלי מהמשימה הכוללת והיעד שעלינו לכבוש. אם אנחנו מתייחסים כ"מפריע" החמצנו חלק מרכזי בהתפתחות האישית ובהגשמה העצמית אליה אנחנו מסוגלים להגיע. שהרי ברור שאין מה להשוות חוסן נפשי וגבורה פנימית של אדם ש"עבר בחיים" אל מול אדם שחי חיי תפנוקים כל חייו וודאי שאין מה להשוות את הצלחתו העתידית של ילד מפונק היוצא לג'ונגל החיים, לבין הצלחה של ילד שכבר חווה קשייים והתמודדויות בחייו.
כל זאת נכון גם מתפיסה חילונית אתאיסטית, אך היהדות מעניקה לנו מימד עמוק נוסף לדברים:
הבורא, שמכיר  היטב כל אחד מאיתנו, את הכוחות המיוחדים, הבשלות הנפשית ויכולת ההתמודדות שלנו, יודע טוב יותר מאיתנו מה רמת ההתמודדות שכל אחד מאיתנו מסוגל ובהתאם לכך הוא "תופר" לנו משימה ע"פ מידותינו. אין ספק שלא לכל אחד הוא מועיד קשיים מסויימים. כמה גאווה (גאווה כשרה של "ויגבה ליבו בדרכי השם") צריכה, אם כן, למלא  כל אחד שכן התנסה בקשיים גדולים! די לנו אם נזכור שביחידות המובחרות בצבא ישנה תקופת טירונות של 22 (!) חודשים, כמובן חודשי אימון מפרכים. האם נמצא חייל שמתאונן על כמות המסה המוטלת עליו? ההיפך המוחלט הוא הנכון, אין חייל שאינו גאה בייעודו. הרי בכל עמידה במשימה הוא חש כי עוד חלק שבו ממומש. ברור אם כן שכל אדם העובר תקופות קשות מתמלא שמחה וסיפוק על מימוש עוד פן שבו, ועל עוד נדבך באישיותו שמתחשל ומתרומם.
נקל כעת יותר להבין את האימרה החז"לית: ...עושים באהבה ושמחים בייסורים עליהם הכתוב אומר: "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו".
 

       ב.   לאחר כל האמור, חשוב לזכור דבר נוסף. במכתבך ציינת כי "אני מאמין שהכל לטובה, ובכל זאת שום דבר לא משתנה" אנו מאמינים שהשם אוהב אותנו ,ורוצה שיהיה לנו רק טוב, והביא אותנו לעולם הזה כדי שיהיה לנו הכי טוב. אבל עלינו לזכור, שאותו "טוב" מדובר [לבד מקומץ מצוות שאוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא, דהיינו שגם כאן אנחנו נהנים מנתח מהשכר] ומובטח לעולם הבא המכונה "עולם שכולו טוב" ומכיון שכך, עלינו לשמוח בכל צער בעולם הזה. שהרי חז"ל מגלים לנו שייסורי הנפש העזים לעתיד לבוא הם אדירים ובלתי נתפסים וכל הצער בעולם הזה הוא כאין וכאפס אל מול הייסורים "שם". ומאידך, באופן לא פרופורציונאלי בעליל  ניתנו לנו הייסורים בעולם הזה לתקן מה שעיוותנו ולכפר על עבירות שעשינו על פי אמת המידה שלהם כאן . זאת אומרת,  שלמרות שהצער הוא מיקרוסקופי ביחס למימדים הרוחניים של העולם הבא, התיקון שהוא פועל הוא אדיר לאין שיעור, וחוסך ומונע בעולם האמת צער גדול הרבה יותר.
יתירה מכך, אדם שמקבל את הקשיים באהבה, זאת אומרת שהוא מכיר בעובדה שהקדוש ברוך הוא ברוב רחמיו נתן את הייסורים כאן על מנת לחסוך לו הרבה יותר בעתיד, גורם בזה קורת רוח מרובה לבוראו ובזה עצמו מקבל שכר גדול ובלתי נתפס. (בשולי הדברים: תזה זו, שנתגלתה לפני כ400 שנה על ידי האר"י הקדוש מצפת ותלמידיו, הוכחה באופן מוצק בעת החדשה  על ידי מחקרים מדעיים בלתי תלויים.)
 

       ג.    גם בראיה שטחית של העולם הזה, איננו יודעים איזה מצב יועיל למה, ואם נראיין אנשים מבוגרים או אפילו אם נסתכל על חיינו בפרספקטיבה אחרת, נגלה שלא כל מה שהיה בהתחלה שחור אכן התברר ככזה, ולעיתים דוקא הקושי הוליד בסופו תוצאה טובה ונעימה. וכדאי תמיד לזכור, גם אם לא לצפות, שגם בעולם שלנו, על פי רוב בסוף כל חורף מגיע האביב.
 

          והערה פרקטית אחת: גם אם מפנימים את כל האמור לעיל, לעיתים קשה ליישם זאת בחיי היום יום. כדאי מאוד לעיין בדך קבע באחד מספרי חז"ל, לבד או בצוותא, הדברים מאירים את עינינו ומזכירים לנו תמיד את היעד.
                                                                                                          

 

                                                                                                                                                        בברכת הצלחה.

תגובות

תודה

יואב | 3/17/2011 7:30:36 PM

תודה.

חזק וברוך

יוני | 3/18/2011 1:06:00 AM

; bvccdfhm "(בשולי הדברים: תזה זו, שנתגלתה לפני כ400 שנה על ידי האר"י הקדוש מצפת ותלמידיו, הוכחה באופן מוצק בעת החדשה על ידי מחקרים מדעיים בלתי תלויים.)"

אפשר הרחבה על העניין בבקשה?

תגובת הדוס: תודה.

עד לעשרות השנים האחרונות הייתה תפיסת העולם של המדע מטריאליסטית לחלוטין. קרי: ראו את האדם כחומר בלבד. כיום, לאחר תופעות שאינן מוסרות על פי המודל הזה, נאלצים החוקרים (עדיין לא כולם כמובן...) להודות כי יש עוד מרכיב באדם, מטאפיסי, שהוא הגורם לתופעות כמו תלפטיה (לא זו המוכרת לנו ממופעי הלהטוטים) סיאנסים, מוות קליני ועוד תופעות פאראפסיכולוגיות.

דוגמא קטנה למחקר שהעסיק את החוקרים: כאשר חיברו אלקטרודות למוח של אדם, הם גילו פעילות מוחית כל אימת שהאדם חווה מאמץ רגשי כלשהו. המדהים הוא, שכאשר חיברו אלקטרודות לצמחים ובמקום אחר בחדר השליכו סרטנים אל תוך מים רותחים, האלקטרודות נעו.
יתרה מכך, נתנו לאדם "להתעלל" ברקמות הצמח, לחתוך אותם לשפוך עליהם חוצמה ועוד. אותו אדם יצא מן החדר, ולאחר שהוא חזר, האלקטרודות השתוללו!
והמחקר מרחיק הלכת ביותר הראה שכאשר חיברו אלקטרודות לזרע, והגבר נשם גז רעיל, האלקטרודות הראו כי הזרע חש בכך.