רפש אינטלקטואלי

מאת: הדוס | 13/03/2011 מבט לעולם השקר

במסגרת המדור "מבט לעולם השקר", נלמד היום מאמר מדעי – לכאורה, העוסק בתורת האבולוציה, שהתפרסם בכתב העת "אודיסיאה". ניקח את אותו מאמר, ננתח את טיעוניו, ונראה כיצד הינו מוליך את קוראיו שולל.

פעמים רבות יצא לי לכתוב ביקורות על מאמרי כפירה שונים. זו היא מלאכה האהובה עלי ביותר. אין דבר קל ומשעשע יותר מאשר ניתוח של מאמרי כפירה נלעגים של כופרים "מדעיים", בורים ועמי ארצות שאינם אמונים כלל על חשיבה רציונלית. אבל הפעם מדובר באמת על משהו מיוחד במינו. מאמר כל כך ילדותי ולא עיקבי עוד לא נתקלתי מעולם.

במאמר הזה ישנו משהו מיוחד במינו. הכותב מנסה לדון על שאלה אחת, ובהמשך המאמר הוא פשוט שוכח על מה הוא מדבר. זה לא שהוא מנסה לענות ונכשל, אלא פשוט שואל שאלה, ובתשובה לזה, הוא עושה פניה חדה לנושא אחר.

אם ילד בכיתה ב' היה מגיש מאמר כזה למורה לעברית, הוא היה מקבל טעון שיפור. אבל כשהכותב הוא דוקטור, וכשהנושא זה כפירה, אז כל בור ועילג הופך ל"מאן דאמר", וכל הגיג היוצא מפיו זוכה לבימה מכובדת.

 

וכך כותב האיש -

 

אי-הבנה נפוצה, שמקורה דווקא אצל פילוסוף המדע קארל פופר, היא, שהתיאוריה האבולוציונית נבדלת מתיאוריות מדעיות אחרות בכך שטענותיה אינן "ניתנות להפרכה" (פופר חזר בו מן הביקורת הזאת מאוחר יותר). על מנת לבער את הטעות הזאת ובו בזמן להציע טעימה, גם אם על קצה המזלג, מן העדויות הרבות לאבולוציה, נתרכז כאן באחת מטענות היסוד של האבולוציה, והיא שכל קבוצה של מיני בעלי חיים וצמחים שחיים היום, או שחיו בעבר ונכחדו, חולקת יחסים היסטוריים של מוצא משותף.

 

שימו לב!!! אל תתנו לשטף המילים לבלבל אתכם!!!! הכותב שם לו למטרה, לענות על הטענה הנפוצה והנכונה, שתיאוריית האבולוציה איננה ניתנת להפרכה. אני אישית אינני סבור שזו נקודת התורפה האמיתית והמרכזית של האבולוציה, אבל זהו נושא המאמר. על זה בא כל המאמר המלומד. עכשיו נמשיך לקרוא, ולבסוף נבדוק אם הכותב זכר מה הנושא שעליו הוא כותב.

זכרו!!!!!

לא מדובר בעלון של פורים, אלא בכתב עת של האוניברסיטה העברית בירושלים!!! המאמרים הללו אמורים לעבור סינון קפדני, ואנשים רואים בפרסומים כאלו משקל רציני.

 

צמדי מינים כמו סוסים וזברות, אריות ונמרים, בני אדם ושימפנזים התפצלו ממוצא משותף לפני זמן קצר יחסית (ראו איור 1). בשלב מוקדם יותר התפצלו הקנגוראוים והקואלות ולפניהם התפצלו האב הקדמון של הסוסים והזברות והאב הקדמון של האריות והנמרים זה מזה. בעבר הרחוק יותר התפצל האב הקדמון המשותף הזה (לסוסים, לזברות, לאריות ולנמרים) מהאב הקדמון של בני אדם והשימפנזים, ולבסוף, לפני כ-180 מיליון שנה, חי המין שהיה אב קדמון לכל השמונה. "קשרי המשפחה" ההיסטוריים הללו בין המינים, המבוססים על התפצלותו של מין קדמון פעם אחר פעם, ניתנים לייצוג במונחים של "עץ פילוגנטי". הטענה היסודית שנתמקד בה היא, שלכל קבוצה של מינים קיים עץ פילוגנטי יחיד, אשר מייצג את ההיסטוריה האבולוציונית של הקבוצה.

בדרך-כלל קשה לשחזר את העץ הפילוגנטי של קבוצת מינים באופן ישיר (למשל, באמצעות מאובנים של צורות הביניים), אבל ניתן להסיק אותו בדרכים אחרות. אם מינים משתנים בהדרגה במהלך הדורות, אזי נצפה לכך שהדמיון בין מינים אשר התפצלו מאב קדמון משותף בעבר הקרוב, יהיה גדול יותר מהדמיון בין מינים שהתפצלו מאב קדמון בעבר הרחוק יותר. ככלל, אפשר ללמוד על מידת הקרבה האבולוציונית בין מינים על-פי מידת הדמיון ביניהם. העיקרון הזה עומד ביסוד רוב השיטות לשחזור עצים פילוגנטיים.

 

הערה – הכותב טוען שדמיון בין בעלי חיים מסוימים מוכיח על מוצא משותף. זוהי טעות חמורה. מכונית סובארו דומה מאד למיציבושי, הרבה יותר מאשר למשאית סמיטריילר. זה לא אומר שהם קרובי משפחה. אפשר לסדר את כל דגמי המכוניות בצורת אילן יוחסין מרשים. וגם את הרהיטים, ואפילו את הסלעים במגרש ליד הבית שלי. אפשר למצוא גם כן צורות ביניים בין הרהיטים לסלעים, למשל רהיט עם שיש. זה לא מוכיח על מוצא משותף.

 

כמו תחומים רבים בביולוגיה, גם מלאכת השחזור הפילוגנטי עברה מהפכה עם פיתוח היכולת לקרוא את רצף ה"אותיות" ב-DNA. אנחנו נתמקד בחלק מסוים וחשוב ביותר של ה-DNA – הגנים אשר מקודדים את ההוראות לבניית חלבונים. מכיוון שגנים וחלבונים ימלאו תפקיד מפתח בסיפורנו, נאמר עליהם תחילה כמה מילים: חלבונים הם מולקולות גדולות אשר משתתפות בכל התהליכים המרכזיים בתא. רבים מהם הם אנזימים – אשר מבצעים תהליכי בנייה ופירוק בתא. אחרים ממלאים תפקיד מבני, כמו החלבונים שמרכיבים סיבי שריר ומאפשרים להם להתכווץ ולהתרחב. חלבונים נוספים משמשים לחישוב ולהעברת אינפורמציה, למשל האופסינים בתאי העצב ברשתית שלנו, אשר משנים את צורתם ומתחילים תהליך של יצירת אות עצבי כאשר פוגע בהם חלקיק אור באורך הגל המתאים. בהכללה מסוימת ניתן לומר, שמרבית המולקולות הספציפיות – "בעלי המקצוע" של התא – הן חלבונים.

מספר הגנים נע בין 2,000 ל-5,000 בחיידקים, כ-6,000 בשמר האופים, כ-15,000 בזבוב הפירות, בין 20,000 ל-25,000 בדגים, בעכברים ובבני אדם, ולמי שמתנחם בכך שאנחנו נמצאים במעלה הרשימה, נוסיף ונאמר כי לצמח האראבודופסיס, קרוב משפחה של החרדל והכרוב, יש כ- 26,000 גנים.

האופן שבו גנים מתורגמים לחלבונים זהה כמעט לחלוטין בכל עולם החי. חלבונים בנויים מ-20 סוגים של אבני בניין מולקולריות הנקראות חומצות אמיניות, אשר מסודרות בשרשרת. רצף מסוים כזה, באורך ממוצע של 400 חומצות אמיניות, קובע את תפקודו של החלבון. כל חומצה אמינית כזאת מקודדת על-ידי "מילה" בת שלוש אותיות ב-DNA (ACT, GAA וכיו"ב), כאשר התרגום של גן לחלבון נעשה מילה אחר מילה, עד אשר "מכונת התרגום" מגיעה למילה שמסמנת את סוף השרשרת – כמו נקודה בסוף משפט. טבלת התרגום הזאת – מהמילים לחומצות האמינו – זהה (עם וריאציות קלות ביותר) בכל האורגניזמים על פני כדור הארץ.

איור 2: מקטע של חלבון בן אלמוות (אשר משתתף במלאכת התרגום). כל אות מייצגת את אחת מ-20 חומצות האמינו. המקטע החלבוני מהמינים השונים עומד באופן שמדגים היכן יש הבדל בחומצת האמינו.

גם ה"מכונות" שמבצעות את מלאכת התרגום, ובמרכזן הריבוזום (אשר כיכב בחדשות לאחרונה, הודות לעבודתה של פרופ' עדה יונת), דומות עד כדי השתאות בכל האורגניזמים על פני כדור הארץ. יותר מזה, השוואה שיטתית בין הגנומים – כלל ה-DNA – של מיני ארכיאה, חיידקים, פטריות, צמחים ובעלי חיים חשפה כ-500 חלבונים רבי-דמיון (ראו איור 2), אשר קשורים בפונקציות ליבה של תאים באשר הם. כל צורות החיים מבוססות ה-DNA מאז שחר ההיסטוריה של כדור הארץ נשענו על פעולתם של החלבונים הללו, ועל כן הם נשמרו עם שינויים קלים ביותר מאז חי האב הקדמון של כל האורגניזמים הקיימים היום, לפני יותר מ-2.5 מיליארד שנה.

 

הערה – הדמיון הכללי בין כל בעלי החיים מוכיח על בורא משותף, הרבה יותר מאשר על מוצא משותף. אם המוצא המשותף אחראי לדמיון, האבולוציה הייתה יכולה לשנות את הדמיון, כשם שהיא שינתה כביכול דברים רבים מן היסוד. דווקא בורא משותף אמור ליצור דמיון רב יותר.

 

ומה עם שאר החלבונים? ככל שהמינים שנשווה בינהם יהיו קרובים יותר כך נמצא יותר גנים/חלבונים משותפים (על מנת להימנע אפילו ממראית עין של מעגליות, נציין שעל מידת הקרבה בין מינים ניתן ללמוד בדרכים אחרות שאינן מסתמכות על גנים, כמו השוואות אנטומיות וניתוח ממצאים פליאונטולוגיים, כמו מאובנים). אם נשווה, למשל, בין הגנום של אדם ושל דג אבו-נפחא, אשר התפצלו מאב קדמון משותף לפני כ-450 מיליון שנה, נמצא שיש להם במשותף לפחות 7,350 גנים. ואם נפנה לצמד מינים אשר התפצלו ממש לא מזמן, האדם והשימפנזה – אשר חלקו אב קדמון עד לפני 5-8 מליון שנה – נמצא שקרוב ל-100% מהחלבונים משותפים, כאשר 29% מהם זהים לחלוטין, ושיעור הדמיון הממוצע בין שרשרות חומצות האמינו שלהם גדול מ-99%.

 

הערה – ברור שחייב להיות דמיון עצום בין אדם לשימפנזה. הרי שניהם מהלכים בקומה זקופה, ובעלי צורת גוף קרובה מאד, שהיא גם צורה יחודית למדי, ולכן גם המערכות הפנימיות דומות, כי הם היעילות ביותר לצורת גוף כזאת. בדיוק כשם שמנוע של שני מכוניות פרטיות דומה יותר מאשר הדמיון ביניהם לבין מנוע של משאית או קולנועית.

 

לעתים דווקא היעדרו של חלבון במין מסוים מהווה ראיה חזקה ביותר להתרחשות אבולוציונית. הסילוקאנת (coelacanth) הוא דג גדול (כ-2 מטרים אורכו) שוכן מעמקים (מתחת ל-100 מטר), אשר מבנה השלד שלו, ובפרט ארבעת סנפיריו דמויי הגפיים, ממקמים את אבותיו מלפני כ-360 מיליון שנה כ"חוליה החסרה" בין הדגים להולכי על ארבע יבשתיים (טטראפודים), והדמיון בין השלד שלו לזה של אותם אבות קדמונים מזכה אותו גם בתואר "מאובן חי". אנחנו נתעניין בו דווקא בגלל ראיית הצבע שלו, או למעשה, בגלל היעדרה.

איור 3: מקטע של הפסאודו-גן של אופסין ה-SWS בדולפין והעימוד שלו עם הגן התקין בפרה. מוטציות מחיקה של בסיסים (אשר מסומנים ב-*) אצל הדולפין משבשות את ייצורו של חלבון תקין.

שלא כמו דגים, יונקים ומרבית בעלי החוליות האחרים, לסילוקאנת אין את אופסין ה-SWS, שרגיש לאורכי גל קצרים של אור נראה (Short Wavelength Sensitive). חיפוש ב-DNA של הסילוקאנת מגלה שהגן שמקודד את האופסין דווקא קיים, אבל הטקסט שלו משובש באופן שאינו מאפשר ייצור של חלבון תקין. לדוגמה, באמצע הגן, אחרי 67 מילים, מופיעה מילה שמסמנת עצירה. חיפוש של אותו גן בדולפינים ובלווייתנים מגלה ממצא דומה: בעוד שאצל ההיפופוטם והפרה, קרובי משפחה עימם חלקו אב קדמון לפני כ-55 מיליון שנה, קיים חלבון תקין, אצל הדולפינים והלווייתנים יש "גן מאובן" או פסאודו-גן, אשר אינו מאפשר את ייצור החלבון (ראו איור 3).

ודאי ניחשתם מהו ההסבר לממצאים הללו: הסילוקאנת, הדולפינים והלווייתנים מבלים את מרבית זמנם במעמקים, לשם מגיע רק תחום צר של טווח האור הנראה, באורכי גל של כ-480 ננומטר, שנראה לנו כחול. אצל הדולפינים והלווייתנים אופסין אחר – זה שאנחנו משתמשים בו לראיית לילה – עבר מספר שינויים שכיוונו אותו לאורך הגל הזה. באופסינים האחרים אין שימוש במעמקים, ולכן הם הולכים ומתנוונים לאיטם כתוצאה מפגיעתן החוזרת של מוטציות, ולפעמים אנחנו מצליחים לתפוס אותם בגנום לפני שהם נעלמים כליל.

אותו עיקרון, מסביר אינספור פסאודו-גנים ידועים אחרים- מה שאין בו שימוש מתנוון ולבסוף נעלם. פסאודו גנים מהווים דוגמה לקבוצה גדולה עוד יותר של אברים מנוונים, שכוללת את התוספתן ואת עצם הזנב שלנו, שרידי אגן בנחשים ובלווייתנים ועוד. כל אלה הם עדות חיה לאברים שהיה להם שימוש אצל אב קדמון. קשה מאוד להעלות על הדעת הסבר אחר לקיומם של אותם אברים מנוונים, חסרי שימוש ותוחלת, אשר דומים דמיון מובהק לאברים מתפקדים במינים אחרים.

 

הערה – כל מי שקצת מכיר את התחום הפרוע של "פסאודו גנים" יודע שמדובר בשטויות והבלים. רק לפני כמה שנים הכריזו המדענים ברוב שחצנותם, על כך שקרוב למאה אחוז מהגנום שאנושי הוא "גנום זבל" שמקורו מגלגולים קודמים במעלה הסולם האבולוציוני. עם התפתחות המחקר הגנטי הלכה כמות ה"גנום זבל" וירדה, עד שכיום הנושא נמחק כמעט לחלוטין מהפרסומים הכפרניים. חסידי התיאוריה ממשיכים להיצמד לכל מיני ספקולציות על "פסאודו גנים" שמתבררים תמיד כעורבא פרח, אלא שאז העורבא עובר מיד לפרח הבא...

 

מכל מקום, ייתכן כי הספקנים שביניכם (ובמדע אנחנו מעודדים ספקנות) יטענו במידה רבה של צדק, כי רבות מן העובדות שתיארנו עד כה הוסברו בראי האבולוציה, ולא נוסחו כמבחן לתיאוריה עצמה. אמנם, אחת מסימניו העיקריים של הסבר מדעי טוב הוא היכולת ליישב בפשטות מחלקות גדולות של עובדות, אבל גם יכולת הניבוי מהווה אבן בוחן חשובה. לכן חשוב להבין שגם לתאוריה האבולוציונית לא חסרים מבחני ניבוי.

לשם הצגת מבחנים אלה נשוב לשאלת קיומו של עץ פילוגנטי, שמייצג את יחסי הקרבה האבולוציוניים בקבוצה של מינים. הפעם נשווה בין מופעים שונים של אותו החלבון (או הגן) במינים שונים, ונשתמש במידת הדמיון שנמצא על מנת לשחזר את העץ. כדי למדוד את המרחק בין החלבונים של שני מינים שונים נעמֵד אותם זה מתחת לזה (כמתואר באיור 2), ונספור את ההבדלים בחומצות האמינו בין השניים. אם נחזור על אותו תהליך עבור כל צמד מינים נקבל טבלת מרחקים, ומן הטבלה ניתן יהיה לבנות את העץ על-פי האלגוריתם הבא:

1.       נמצא את צמד המינים שהמרחק ביניהם הוא הקטן ביותר בטבלה. כיוון שסביר להניח שהמינים הללו עדיין חלקו אב קדמון אחרי שהתפצלו מאבותיהם הקדמונים המשותפים עם כל אחד מהמינים האחרים – נחבר את הצמד לאב קדמון משותף.

2.       נעדכן את טבלת המרחקים על-ידי מיזוג הצמד הזה למין אחד, שהמרחק של המינים הנותרים ממנו הוא ממוצע המרחקים משני המינים שמוזגו. בהמשך, כאשר מין "ממוזג" יתחבר למין אחר – פשוט נחבר את האב הקדמון שמתאים לצמד אל המין האחר.

3.       נחזור על הצעדים הללו עד שנגיע לאב הקדמון של כל המינים (מספר הצעדים יהיה קטן באחד ממספר המינים).

למעשה, ישנן שיטות רבות וחכמות יותר לשחזור עצים, אך לענייננו, די בכך שנבין את העיקרון.

מה שהופך את היכולת לבנות עצים למבחן רב-עוצמה של התיאוריה האבולוציונית, היא האפשרות לחזור על הבנייה הזאת על סמך חלבונים (או גנים) שונים: אם המרחק בין חלבונים במינים שונים משקף את יחסי הקרבה האבולוציוניים בין המינים הללו, אזי העצים שייבנו על בסיס חלבונים שונים יהיו בהכרח דומים.

בשנת 1982 העמידו דייוויד פני (David Penny), ביולוג חישובי מניו זילנד, וחברי קבוצתו את הפרדיקציה הזאת למבחן. הם בחרו חמישה חלבונים והשוו בין הרצפים שלהם ב-11 מיני יונקים: קוף מקק, כבשה, סוס, קנגורו, עכבר, ארנב, כלב, חזיר, אדם, פרה ושימפנזה. בצעד הבא הם בנו עצים פילוגנטיים של 11 המינים על סמך כל אחד מחמשת החלבונים ובחנו את הדמיון בין העצים השונים.

מדוע שהעצים יהיו דומים ולא זהים? ישנן מספר סיבות לכך שהשחזור על סמך השוואות בין חלבונים לא יהיה מדויק לגמרי: לפעמים אותו שינוי של חומצה אמינית מתרחש בשני ענפים שונים וכתוצאה מכך המרחק שנמדוד בין המינים קטן. במקרים אחרים לא יתרחשו כלל שינויים בענף מסוים, מה שיקשה עלינו את מלאכת השחזור, וכיו"ב. אולם הויתור על זהות מוחלטת רחוק מלהפוך את המבחן למוגבל או חלש. קיימים למעלה מ-34 מיליון עצים אפשריים של 11 המינים, כך שההסתברות ששני עצים יהיו דומים בדרך מקרה, קטנה מאוד.

 

הערה – ברור!!! והתשובה לזה היא, שהיות ויש בורא אחד לכל בעלי החיים, לכן הוא ברא את כולם על אותו בסיס, שהוא הטוב והמוצלח ביותר. אם זה לא היה כך, היית שואל למה.

 

איור 4א: העץ הפילוגנטי של 11 המינים של פני. הנקודות האדומות מסמנות אבות קדמונים שמגדירים "קבוצות קרבה" של מיני-בת. איור 4ב: כאשר נשנה את תת-העץ המתואר באליפסה הכחולה, נקבל עץ חדש שהמרחק בינו לעץ המקורי הוא 2

פני וקבוצתו כימתו את ההסתברות באופן הבא: ראשית, הם הגדירו מדד למרחק בין עצים. כל אב קדמון בעץ מסוים (צמתים אדומים באיור 4א) מגדיר קבוצה של מינים שהם צאצאיו; לפיכך, עץ של 11 מינים מגדיר 10 קבוצות, שכל אחת מהן כוללת מינים בדרגת קרבה מסוימת. פני וקבוצתו מדדו את המרחק בין זוג עצים כמספר "קבוצות הקרבה" המוגדרות על-ידי אחד העצים ולא על ידי האחר. אם, למשל, נותיר את כל העץ באיור 4א על כנו, למעט תת-העץ שכולל את הפרה, הכבשה והחזיר, שאותו נשנה כמתואר באיור 4ב, אזי המרחק בין העץ המקורי לעץ החדש יהיה 2, שכן בעץ האחד הפרה והכבשה יופיעו כקבוצה, בשני הכבשה והחזיר הם שיופיעו כקבוצה, כשכל שאר הקבוצות זהות. אחרי שמדדו את המרחק בין זוג עצים, פני וקבוצתו חישבו את ההסתברות שיימצא מרחק שווה או קטן יותר בין עצים שנבחרו באקראי.

הם מצאו דמיון מעורר השתאות בין העצים שנבנו על סמך החלבונים השונים. ההסתברות שדמיון כזה, או גדול ממנו, יתקבל באקראי, קטנה מאחד ל- 1012(מיליון מיליונים). תוצאה זו תואמת את ציפיותינו על- פי התיאוריה האבולוציונית, לפיהן הדמיון בין החלבונים השונים משקף עץ פילוגנטי יחיד, שמתאר את יחסי הקרבה ההיסטוריים בין המינים. כאשר פני וקבוצתו השתמשו בחמשת החלבונים יחדיו, הם קיבלו את אותו עץ שמצאו סיסטמטיקאים על סמך השוואות אנטומיות בין מינים וממצאים פליאונטולוגיים הרבה לפני עידן ה-DNA.

כאשר המחקר פורסם – ב-1982, סך כל רצפי ה-DNA שהיו ידועים מכל המינים, הסתכם בפחות ממיליון אותיות. זהו מספר האותיות בספר באורך בינוני. כיום, המספר הזה גדל פי מאה אלף (> 1011). אילו היינו רושמים את האותיות בספרים ומניחים את הספרים זה על גבי זה, גובה הערימה היה כפול מעומקו של הגרנד קניון. המספר הזה מכפיל את עצמו כל 18 חודשים לערך. בתוך אוקיינוס הרצפים הזה ההתאמות בין עצים מהסוג שפני וקבוצתו מצאו, חוזרות על עצמן פעם אחר פעם – עם הרבה יותר מחמישה חלבונים, ובקבוצות מינים מכל רחבי עולם החי והצומח. כמו כן, על-פי רוב העצים מבוססי ה-DNA דומים מאוד לאלה ששיחזרו סיסטמטיקאים. אילו היינו מבצעים חשבון כמו זה שתואר לעיל על סמך הרצפים שידועים היום, היינו נדרשים לרבבות אפסים על מנת לתאר את גודלה הזעיר של ההסתברות לכך שההתאמות הללו יתקבלו באקראי. לעומת זאת זה בדיוק מה שהיינו מצפים לראות על-פי התיאוריה האבולוציונית.

האפשרות העקרונית של תצפית אשר תשנה את תפיסתנו, או של רעיון שנעלם מעינינו עד כה, היא נשמת אפה של העשייה המדעית, ולכן יש נטייה להימנע מהכרזות על ודאות במדעי הטבע. עם זאת, ניתן לומר שהביטחון שלנו בטענות היסוד של התיאוריה האבולוציונית אינו נופל מזה שיש לנו במוצלחות שבתיאוריות המדעיות, כמו אלה של הפיזיקה או הכימיה.

ניתן בהחלט גם לומר, שהטענות הללו מבוססות הרבה מעבר לספק הסביר. הבחירה במינוח המשפטי בהקשר הזה איננה מקרית. עדויות מבוססות DNA חוללו מהפכה במשפט הפלילי, שכן הזיהוי של שאריות DNA בזירת פשע אמין ומדויק לאין ערוך מהזיהוי על-פי שאריות אריג או על-פי ניתוח של טביעות אצבעות, למשל. השימוש בעדויות כאלה כבר הוביל לזיכויים בדיעבד במאות מקרי רצח ברחבי העולם. כמו כן, בדיקות DNA מהוות ראיה מכרעת בנוגע לשאלת האבהות. ברפואה, בדיקות גנטיות לקביעת נשאות של מחלות גנטיות הן כבר דבר שבשגרה, ובחזית המחקר הביו-רפואי הפך ניתוח הקשרים בין הבדלים ב-DNA למחלות לתחום מרכזי. כלומר, עדויות כמו אלו שתיארנו כאן, ממלאות תפקיד הולך וגדל ולעתים אף הרה גורל, בתחומים רבים ומתרחבים בחיינו. ההבדל הוא, שסך העדויות המאששות את טענותיה של התיאוריה האבולוציונית, גדול לאין שיעור מזה המשמש במשפט וברפואה. התיאוריה האבולוציונית הייתה בקונצנזוס המדעי הרבה לפני עידן הDNA ובמיוחד מאז שנות השלושים של המאה העשרים, עת הסינתזה המודרנית של הגנטיקה והדרוויניזם יישבה בין השינויים האבולוציוניים שאנחנו רואים בטבע ובחקלאות ובין חוקי הגנטיקה של מנדל. העדויות שתיארתי כאן אינן אלא דוגמאות ספורות מני רבות, שמגיעות ממגוון רחב של תחומים, החל בזואולוגיה וכלה בביולוגיה המולקולרית והחישובית, וממשיכות לבסס את ההסכמה הזאת. כיום, איסוף עדויות לאבולוציה משמש בעיקר למטרה פדגוגית ואיננו נושא מחקר מרכזי בפני עצמו. למותר לציין שכלים של אנליזה אבולוציונית ממלאים היום תפקיד מרכזי בתחומים רבים במדעי החיים וברפואה.

אין פירוש הדבר שחקר האבולוציה הוא תחום פתור וסגור. ההפך הוא הנכון. שאלות על דרך פעולתם של תהליכי האבולוציה, אשר מאפשרים את היווצרותן של מערכות ביולוגית מופלאות, מווירוסים ועד המוח האנושי, הן נושא למחקר מרתק, אינטנסיבי ופורה מאי-פעם. הגישה לרצפי DNA חוללה, ועודנה מחוללת, מהפכה במחקר האבולוציוני, משום שעקבות תהליכי האבולוציה רשומות לאורכם ולרוחבם של הגנים, והן רק מחכות לנו שנבוא ונקרא בהן.

 

ובכן מורי ורבותי, לא תאמינו, אבל המאמר הסתיים.

מישהו זוכר מה הייתה השאלה שעלייה התיימר הכותב להשיב?

מן הסתם שכחתם, אז אני אזכיר לכם.

השאלה הייתה –

"האבולוציה איננה ניתנת להפרכה".

תשובת הכותב המלומד –

"לאבולוציה יש הרבה הוכחות".

מישהו מבין איך התשובה עונה על השאלה? מה הקשר?

אינני נכנס כלל לעובדה שכל רשימת ה"הוכחות" בתרמית יסודה, כפי שציינתי בהערות. לא זה הנושא. אפילו אם הוא צודק שיש הוכחות, אבל מה זה קשור לטיעון של אפשרות ההפרכה?

והרפש האינטלקטואלי הזה מתפרסם בכתב עת של האוניברסיטה העברית. ועל זה הם מקבלים תקציבי עתק, ותוארים מכובדים.

תראו לי בחור ישיבה שכותב מאמר תורני בכזו רמה. הרי הוא לא ימצא חברותא. יתביישו לשבת לידו.

ומי שמסרב להתפתות לשטויות של אותם אנפלבתים, הוא לא מבין את יסודות המדע...

בושה וחרפה, לתבונה, להגיון, ולמדע.

תגובות

כאשר גדול הדור חולה, אל מי הולך להתרפא?

פיני | 14/03/2011 21:31:07

אל גדול הדור שכתב עשרות ספרי הלכה מעמיקים, או אל אותו בחור שלא למד ולא שנה, ובילה שבע שנים של קריאת רפש אינטלקטולי באוניברסיטה העברית רק כדי לקבל תואר עלוב של רופא?

תגובת הדוס: וכאשר יש לו חור בנעל, הוא לא הולך לא לרופא ולא לבחור ישיבה, אלא לסנדלר פשוט. האם זה אומר שהוא סומך על הסנדלר יותר מאשר על הבחור והמלומד?

לרוב אני מסכים איתך, אבל הפעם לא

יואב | 15/03/2011 09:07:30

לרוב אני מסכים איתך, אבל הפעם לא.

אין לי ספק שהאבולוציה היא בלתי אפשרית לחלוטין, ושתומכיה מגינים עליה בשיטות הכי נלוזות ולא מדעיות שקיימות. ויש פה מספיק מאמרים מצויינים שמוכיחים את זה.

אבל לגופה של הטענה שהובאה פה:
הכותב תיאר ניסוי של בניית חמישה עצים והשוואתם.
אם תוצאת הניסוי היתה שהעצים אינם דומים, אזי זה היה מפריך את האבולוציה (לשיטתו).

ברור שאם זו היתה התוצאה, כמו בכל תוצאה או תגלית שמפריכה את האבולוציה, היו חסידי האבולוציה מוצאים דרך יצירתית להכחישה, אבל ברמה הלוגית, הניסוי שתואר מהווה דרך להפרכה.

תגובת הדוס: א. קראתי שוב את המאמר, ואינני רואה את הטיעון הזה בגוף המאמר. לדעתי זה פלפול נאה של גולשי האתר, ותו לא.
ב. בניגוד להגדרתך, תומכי האבולוציה לא היו זקוקים לשום יצירתיות כדי להתמודד עם העצים השונים. הם פשוט היו בונים את התיאוריה בהתאם למימצאים החדשים, מה שנעשה ללא הרף.

שאלה לכותב הטור

בן אדם | 15/03/2011 15:00:51

שאלה לי אליך דוס, האם אתה מאמין באמת ובתמים שכותב המאמר אותו אתה מבקר, משקר ביודעין? האם אתה באמת מאמין שהוא מודע למציאות הבורא, לגילו הצעיר של היקום, להיות כדור הארץ מרכז היקום, והיות האדם נזר הבריאה, ומשקר ביודעין על מנת להחטיא יהודים תמימים שכל חטאם הוא שרצו לרכוש השכלה שאינה תורנית? והאם אתה חושב שכותב המאמר הוא חלק מקנוניה סודית שמטרתה להבאיש את ריחה של היהדות החרדית בעיני שאר עם ישראל?
מה האינטרס, לדעתך של כל אותה כנופיית מדענים ושאר בעלי השכלה אקדמאית ולהפיץ את אותם השקרים?

תגובת הדוס: אינני חושב שהוא שקרן, אלא שהוא בור ועם הארץ, הדיוט מופלג שאינו מגיע לרמת הכשרון של בחור ישיבה בינוני ומטה.

המקום בו עצרתי מלקרוא

משה עברי | 15/03/2011 15:20:11

"הערה – ברור שחייב להיות דמיון עצום בין אדם לשימפנזה. הרי שניהם מהלכים בקומה זקופה"

הערה - ברור שלכותב אין מושג.
ה- foraman magnum חור הנמצא בבסיס הגולגולת ומאפשר את כניסת העצבים דרך מערכת השדרה למוח היצור ממוקם אצל השימפנזה בצורה שאינה מאפשרת לו ללכת זקוף. למעשה האב הקדום לאדם ולשימפנזה נראה דומה יותר לשימפנזה כיוון שהתהליך האבולוציוני הראשוני היה בירידת ה- foraman magnum מטה, דבר שאפשר הליכה זקופה (למשל אצל ה- Australopithecus afarensis) ורק לאחריה גידול בנפח הגולגולת.

תגובת הדוס: לא הבנת מה כתבתי.
השימפנזה הולכת בצורה זקופה יותר מיתר היונקים, ולכן היא קרובה לאדם מאד. גם לפני חמשת אלפים שנה ידעו שהקופים דומים לאנשים, יותר מבעלי חיים אחרים, בלי ללמוד ביולוגיה. מי שדומה חיצונית אמור להיות דומה גם גנטית.

כנראה שצריך להאכיל אותך בכפית...

אני | 15/03/2011 20:39:07

היכולת להפרכה דווקא מובאת במאמר בהיחבא - אם המחקר שהוצג במאמר היה נותן מבנה עץ פילוגנטי שונה מהותית מזה שמתאים לממצאי המאובנים, או לחלופין - לא היה מצליח לבסס עץ פילוגנטי שכזה בשל הבדלים גדולים מדי בין החלבונים - זו היתה יכולה להיות הפרכה לאבולוציה.
העובדה שתוצאות המחקר הן כפי שהן מהוות הוכחה. תוצאות אחרות היו יכולות להוות הפרכה...

תגובת הדוס: אני לא מבין מה אתה רוצה.
גם אם המחקר היה מציג עץ שונה לחלוטין, האבולוציה לא הייתה נופלת. אם אתה חושב שהיא הייתה נופלת, אין לך שמץ של מושג על המתרחש בנושא הזה, ואין לי מה להתוכח איתך.

דמיון חיצוני לא שווה לדמיון גנטי

בן אדם | 16/03/2011 18:13:05

דולפינים דומים מאוד לכרישים מבחינה חיצונית אבל מבחינה גנטית יש בניהם שוני של עשרות מיליוני שנים, הדולפין קרוב יותר גנטית לפרה או לאדם מאשר לכריש

תגובת הדוס: יעויין בהמשך.

ברור שחייב להיות דמיון עצום ?

הדיוט | 16/03/2011 20:10:18

"הערה – ברור שחייב להיות דמיון עצום בין אדם לשימפנזה. הרי שניהם מהלכים בקומה זקופה"

זאת הערה שגויה, העובדה שבעלי חיים דומים לא מעידה שהם קרובי משפחה גנטים, כריש ודולפין למשל דומים (חיים באותה סביבה, נראים דומה, ניזנים ממזון דומה או זהה), ועדיין הדולפין קרוב יותר מבחינה גנטית לגמל מאשר לכריש...

תגובת הדוס: יעויין בתגובה הבאה.

"מי שדומה חיצונית אמור להיות דומה גם גנטית"... לא נכון...

| 17/03/2011 13:06:33

למשל: הדמיון הפיזי בין דולפין וכריש הרבה יותר גדול מאשר הדמיון הגנטי בינהם (יונק לעומת דג סחוס).
הדמיון הפיזי בין זאב רגיל לזאב טזמני (עליו השלום, נכחד) הוא הרבה יותר גדול מהדמיון הגנטי שבינהם (יונק לעמות כיסאי).

ויש עוד לא מעט דוגמאות, אלו היו רק "בשלוף".
דמיון חיצוני לא מצריך דמיון גנטי.

תגובת הדוס: ברור שכשאני כותב "דמיון חיצוני" אינני מתכוין למה שנראה במבט חיצוני, אלא כוונתי לדמיון בין האברים בעצמם. שני דגים, ששינהם ניזונים כמעט מאותם יצורים, ושניהם חיים בתנאים קרובים, אמורים להיות דומים גם בחומר התורשתי, כשם שחייב להיות דמיון עצום בהוראות התכנון וההרכבה של שני טרקטורים באותו גודל ובאותה צורה.
ומהבחינה הזו, הכריש והדולפין אינם דומים כלל. הכריש מקבל את החמצן מהמים, הוא דג לכל דבר. ואילו הדולפין הוא יונק, על כל המשמעויות האנטומיות הנובעות מכך.

והנה דוגמה שלא כ"כ מסתדרת עם הטיעון לעיל:

שמעלץ | 20/03/2011 09:22:49

לפי הטיעון שלך, יצורים שחיים בסביבה דומה וניזונים ממזון דומה - עליהם להיות דומים חיצונית ופנימית. מה נעשה כשנשוה בין דיונון לבין דג?
שניהם חיים במים, שניהם ניזונים מדגים אחרים וכד'.

אז ראינו שתי דוגמאות הפוכות:
אחת, שייתכן ובעלי חיים הנם בעלי דמיון חיצוני ניכר- למרות שהם בעלי פרופיל גנטי שונה בתכלית (כריש ודולפין) וגם ראינו דוגמה לבעלי חיים שחיים באותה סביבה, ניזונים באותו האופן, נושמים באותו האופן, והם שונים בתכלית מבחינה חיצונית ופנימית (דיונון ודג).

כלומר, דמיון בסביבה לא מכתיב דמיון גנטי.
(ואגב יש עוד הרבה דוגמאות לבעלי חיים שונים הניזונים מאותצו מסון, מתרבים באותו האופן, נושמי באותו האופן והם לחלוטין לא קרובים מבחינה גנטית. יש הרבה דוגמאות חלקיות: התחרות שבין סרטנים, לבין מיני דגים מסויימים, בין כריש לוייתן לכריש רגיל וללוייתן, בין נחשים לקמטנים, ללטאות, וכד')

מה אתה מנסה להוכיח?

תגובת הדוס: הדיונון שונה מאד מדג רגיל, בשיטות שבהם הוא משתמש. שיטת התנועה שלו היא על ידי קליטת ופליטת מים ולא על ידי הנעה חיצונית, ושיטת הציד שלו היא על ידי הזרועות, ולא על ידי בליעה מהירה.
זה לא נוגע כלל למה שכתבתי. אני כתבתי ששני בעלי חיים שעומדים בפני מטלות דומות ומשתמשים באותם שיטות, חייבים להיות דומים להפליא, הן אנטומית, וממילא גם כן גנטית.

אז בעצם אתה סוג של "למארקיסט"

שמעלץ | 21/03/2011 22:26:39

בעלי חיים שונים גנטית בגלל שהם שונים בתפקודים שלהם... מה נעשה שבינתיים הצליחו להראות שהעניין עובד הפוך.

ואגב, לטעון שקוף אדם דומים בגלל ששניהם הולכים זקוף זה גם לא ממש נכון. רוב הקופים מבלים את מרב זמנם בהליכה על ארבע/היתלות מעצים/הליכת בהונות. מיעוטם הולכים על שתיים, וגם אז זה לפרקי זמן קצרים. לא מספיק כדי לטעון שהדמיון הגנטי והפיזיולוגי נגרם בעקבות הליכה על שתיים.

תגובת הדוס: א. שמה ילמדני מר, כיצד התגלה משהו אחר ממשהו שכתבתי, ולגבות ההצהרה זו בהסברים מפורטים.
ב. הקופים אינם דומים לאדם רק גנטית, אלא גם חיצונית, כידוע לכל דרדק. תעמוד ליד הכלוב של הקופים ותאזין לקריאות הצופים. ולכן, ברור שדמיון חיצוני - אנטומי אמור להוביל לדמיון גנטי. עכשיו נותר לברר מדוע ישנו יתרון חיצוני. ובכן, האם יש לך רעיון אחר איך הקוף יראה מבלי שיהיה דומה למדי לאדם? בעל חיים עם מבנה של אנטילופה אינו יכול לטפס על עצים ולחיות שם כמו הקופים. הוא גם אינו יכול לנהל חיי תרבות אנושית, של כתיבה, מטוריקה עדינה, יצור מכונות והפעלתם, עם ארבע רגלים. לשני הפעולות הללו ישנו צורך קריטי בידים, עם זרועות ואצבעות. כדי שיוכל בעל החיים לפעול באמצעות ידיו הוא זקוק לאפשרות להסתובב זקוף. הטיפוס על העץ כרוך על פי רוב בהזדקפות, בדיוק לפני יומים, בפורים דפרזים, כשהייתי עם ילדי המשועממים בגן חיות בירושלים, ראיתי את הקופים מטפסים, ואכן, בעל חיים שאינו יכול להזדקף בקלות, יתקשה לטפס ביעילות של קוף. זו הסיבה לדמיון בין גוף הקוף לגוף האדם, וממילא לדמיון הגנטי.