דרגת עם ישראל בתנ"ך, ואיך לומדים תנ"ך
כאשר אנחנו נגשים ללימוד התנ"ך, עומדות בפנינו לכאורה שני אפשרויות. האפשרות האחת היא ללמוד את התנ"ך דרך המשקפיים של חז"ל והמפרשים שהלכו בעקבותיהם, והדרך השנייה היא ללמוד את התנ"ך על פי ראיית עינינו. במאמר הבא ברצוני להראות מדוע באמת לימוד עצמאי של התנ"ך הוא לימוד שיוצר תפיסה מעוותת של התנ"ך, ודווקא מבט מעמיק מלמד אותנו שדברי חז"ל הם הם פשוטו של מקרא, הם ורק הם ידעו להאיר את עינינו העיוורות בשבילי התנ"ך.
אני חושב שהנושא שבו נמצא הפער הגדול ביותר שנפער בין תפיסתנו השטחית אנו לבין תפיסתם של חז"ל שנבעה ממסורת רציפה בכל הנוגע להבנת המקרא הוא בנושא של דרגת עם ישראל. מי שלומד את התנ"ך בצורה עצמאית נדמה לו לפעמים שהתנ"ך מציג את העם הנבחר באור שלילי למדי. התנ"ך כולו מלא בחטאים של עם ישראל, וגם בחטאים של גדולי ישראל. ספר במדבר מציג את עם ישראל בצורה שנראית לכאורה שלילית ביותר. בני ישראל נופלים בחטאים שונים פעם אחר פעם, עד שלבסוף נענשים במיתה במדבר. גם לאחר הכניסה לארץ, עושים הם הרע בעיני ה'. "הוי גוי חוטא, עם כבד עוון, בנים משחיתים, זרע מרעים, ניאצו את קדוש ישראל, נזורו אחור, ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו, ישראל לא ידע, עמי לא יתבונן". במילים נוראיות ונוקבות אלו מטיח ישעיהו בעם ישראל האשמות קשות מנשוא, ומילים מהסוג הזה ממלאים את התנ"ך על גדותיו ממש. גם קדושי עליון כמו ראובן ודוד המלך מואשמים בתנ"ך בחטאים נוראים. התנ"ך על פי השגתינו מהווה לכאורה כתב אישום חמור נגד עם ישראל. מאידך גיסא עומדת מולנו גישתם של חז"ל שמלמדים אותנו שכל האומר דוד חטא אינו אלא טועה, וכל האומר ראובן חטא ובני עלי חטאו גם הוא אינו אלא טועה. אפילו דמויות כמו אחאב ודואג שמוצגים בתנ"ך בצורה שלילית ביותר מוצגים בדברי חז"ל בצורה הרבה יותר נעלה. חז"ל מלמדים אותנו שלתורה יש נטיה להציג את החטאים הדקים של אנשים גדולים בצורה חמורה, על פי דרגתם. ככל שאדם הוא יותר גדול כך התביעות שעליו הם הרבה יותר גדולות. גם חז"ל בעצמם משתמשים בשיטה הזו. במסכת שבת נאמר שפרתו של רבי אליעזר בן עזריה הייתה יוצאת בשבת עם רצועה בין קרניה שלא ברצון חכמים. והגמרא מסבירה שלא שלו הייתה אלא של שכנתו הייתה ומתוך שלא מיחה בה נקראת על שמו. הכוזרי כותב שחטא העגל היה "חטא שהגדילוהו לגדולתם". אז מי צודק? המבט המטושטש שלנו או מבטם הבהיר של חכמינו ענקי הדעת? אז דבר ראשון צריך לדעת שאם חז"ל אומרים אז ככה זה בדיוק, בין אם אני כן מבין ובין אם לאו. האמונה בדברי חז"ל איננה אמונה עיוורת אלא אמונה לוגית ושכלית, רציונלית מאין כמוה. כבר הוכחתי ברורות בפרקים על יציאת מצרים את אמיתות התורה בצורה חדה וברורה, ובאותה תורה שקיבלנו מבורא העולם כתוב מפורשות שעלינו לשמוע בקול השופט אשר יהיה בימים ההם, וממילא כל דבריהם של חכמי ישראל מקבלים סמכות אלוקית. אבל, היות וחז"ל בעצמם ציוו עלינו "דע מה שתשיב לאפיקורוס", לכן עלינו להראות שדווקא מתוך הלימוד והניתוח של פשוטו של מקרא מתוך לימוד מעמיק עלינו להגיע לאותם מסקנות שלימדונו חז"ל ברוח קדשם.
כדי ללבן את הנקודה הזאת, הבה ננסה ללמוד שני מאורעות שהוזכרו בתנ"ך כחטאים של עם ישראל ונראה איך דווקא מתוך אותם מאורעות מוצג עם ישראל כעם המוסרי והנעלה ביותר שהיה אי פעם בהיסטוריה האנושית, עם צדקות נוראה ובלתי נתפסת בעולם המושגים שלנו.
האירוע הראשון הוא סיפורו של עכן ביריחו. אחרי מות משה רבנו עם העברת ההנהגה לידיו של יהושע בן נון, נכנס עם ישראל לארץ הקדושה. הקרב הראשון על ארץ כנען נפתח בעיר יריחו. לפני כיבוש יריחו מצווה יהושע את העם שלא לקחת משלל העיר מאומה. בני ישראל כובשים את יריחו, ועושים כדבר יהושע, מלבד אדם אחד בלבד שלוקח מן השלל. עכשיו, בואו נתאר לעצמינו מה אנחנו היינו אומרים על כזה אירוע. צבא אדיר של 600,000 לוחמים נכנס לעיר, ומתוך אותם 600,000 רק אדם אחד העיז לגעת בשלל!!! זה פשוט לא יאומן. האם הצבא האמריקאי או הצרפתי היה עומד בכזה נסיון? כמה חיילים מתוכו היו עומדים בו? עשר אחוז? אולי עשרים? פה מדובר על מאה אחוז!!! צדיקים גדולים!!! ומה אומרת על זה התורה? מחמאות? שירות ותשבחות? לא ולא. אוי ואבוי.
"וימעלו בני ישראל מעל בחרם, ויקח עכן בן כרמי בן זבדי בן זרח למטה יהודה מן החרם ויחר אף ה' בבני ישראל".(יהושע ז' א')
"חטא ישראל וגם עברו את בריתי אשר ציויתי אותם"
לא יאומן!!! איזה מילים קשות. וימעלו בני ישראל מעל בחרם. ויחר אף ה'. חטא ישראל. וכל זה על אדם אחד מתוך חצי מליון.
מהסוגיא הזאת אנחנו למדים שני ענינים. דבר ראשון על הדרגה העצומה של עם ישראל, שבה מתוך חצי מליון רק אדם אחד בלבד לא עמד בנסיון הקשה, ודבר שני זה היחס של התורה לענין, כאשר צורת ההתיחסות זהה לחלוטין לזו שבה חז"ל מבארים את חטאיהם של ראובן, דוד המלך ובני עלי. זהו חטא שהגדילוהו לגדולתם, כהגדרתו של הכוזרי. התורה דורשת מעם ישראל דרישה לשלמות מוחלטת, וכל מעידה קטנה כבר הופכת לחטא חמור.
הפרשה השניה שעליה נתבונן בהזדמנות זו היא הפרשה המדהימה של פילגש בגבעה בסוף ספר שופטים. פרשת פילגש בגבעה החלה באירוע מסוים, מסוג האירועים שמתרחשים במדינת ישראל כל שני וחמישי. מספר נערי רחוב נטפלו לאשה, התעללו בה כל הלילה, ובבוקר היא מתה. הם לא התכוונו לרצוח אותה, אבל זו הייתה התוצאה של מעשיהם. האם מדובר באירוע שראוי להכנס לספרי ההיסטוריה? בלילה אחד בארה"ב יכולים מן הסתם להתרחש עשרות אירועים חמורים בהרבה. כאן לא מדובר על רצח בכוונה תחילה. מעשה שכזה שהיה מתרחש אי שם ברחובות פריז, היה נבלע עמוק בתהום הנשיה, אבל כשכזה ארוע קורה אצל העם הנבחר, הוא מסתיים בצורה שונה לגמרי. עם ישראל כולו הזדעזע, ועל הרקע הזה פרצה מלחמה. כן כן, מלחמה עקובה מדם עם עשרות אלפי הרוגים, שבאו למחות כנגד שבט בנימין שלא עשו משפט באותם נערים. הזעזוע היה נורא – "והיה כל הרואה ואמר לא נהייתה ולא נראתה כזאת למיום עלות בני ישראל מארץ מצרים שימו עליה עוצו ודברו". מדהים ונורא, לא נהיה כזה דבר מאז יציאת מצרים. כמה אירועים חמורים בהרבה נעשו במדינת ישראל ובעולם כולו בשנה האחרונה? למישהו זה היה אכפת? מישהו אחד לא נרדם בלילה?
"ויצאו כל איש ישראל ותקהל העדה כאיש אחד למדן ועד באר שבע וארץ הגלעד אל ה' המצפה. ויתיצבו פנות העם כל שבטי ישראל בקהל עם האלוהים ארבע מאות איש שולף חרב" (שופטים כ')
עם ישראל כולו יוצא למלחמה. על מה? לא על נפט ולא על שטחים אלא למחות על מעשה רשע של כמה ריקים ופוחזים. זהו עם ישראל בתפארתו, לפני שהגלות הארוכה השחירה את פניו המאירים. ועל אותה אומה קדושה אין כמעט מילה אחת טובה בכל התנ"ך, רק דברי מוסר ותוכחות. רק בלעם הרשע הוא היה היחיד שנתן לעם ישראל מנה גדושה של מחמאות, "מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל", "מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל", ואילו משה רבינו שהיה אוהב ישראל הגדול ביותר הוא דווקא אומר דברי כיבושים, הוא זה שאומר לעם ישראל אתם לא בסדר, ואחריו כל הנביאים כולם.
העיקרון הזה שלימדונו חז"ל שהתורה מבליטה את חטאיהם של העם הנבחר והאנשים המובחרים בולט מאד לעין. התנ"ך כולו הוא ספר של בקורת על עם ישראל. בתקופות שבהם העם כולו נהג כשורה לא הופיעו לפתע נביאים והתחילו לומר לעם אוי כמה שאתם צדיקים אוי כמה שאתם קדושים. אבל ברגע שישנה הדרדרות מיד מגיעים עשרות נביאים בזה אחר זה ומתחילים לומר דברי כיבושים. כשאדם מגיע לרופא והרופא רואה שכל האיבריו שלו בריאים ושלמים חוץ מבעיה קטנה בלבלב, הוא מיד אומר לו שיש לו בעיה וצריך דחוף ללכת לחדר מיון. ואם הוא יסרב הרופא יצעק עליו ויאמר לו שהוא משוגע ולא נורמלי, ושהוא מאבד עצמו לדעת, ושאר מחמאות מעין אלו. הוא לא יאמר לו תשמע, הריאות שלך משהו משהו, הלב מתפקד חבל על הזמן, הוא רק יגיד לו שיש בעיה בלבלב. האם הרופא שונא את הפציינט? האם הוא רוצה לראות שחורות? לא ולא. הוא פשוט רוצה שהחולה יחיה. זהו תפקידו של רופא הגוף, וזהו תפקידם של הנביאים, רופאי הנפשות.
לסיכומו של ענין נמצאנו למדים שאת התנ"ך עלינו ללמוד אך ורק מבעד למשקפיים הבהירות שהעניקו לנו חז"ל במסורת שבידיהם, כי בכל נסיון להתחכם יותר מהם, לבסוף תהיה ידינו על התחתונה.