יש אלוקים פרק יא' - החויה האישית במעשי קדושה
בפרק הקודם דברנו על החויה האישית מפן אחד שלה - הפן של חויות רגע המוות, שעליו יש בידנו מספר עצום של עדויות ברורות ומוחלטות. אפשר לדבר על חויות רבות נוספות. על אומה שלימה שמעידה על חויות שאותם חוו אבותיהם, על גדולי ישראל שנאמנים עלינו כאלף עדים כמו האריז"ל והבית יוסף שהעידו וכתבו על חויות וגילוים שראו במו עיניהם, ואלו אנשים שכל מי שיש לו שיכ ושיח במשנתם יודע שאפשר היה להפקיד בידיהם את כל הונו בלי שטר ועדים בנפש בטוחה.
ואולם, במסגרת זו אני רוצה להתמקד בעוד נקודה אחת קטנה ועדינה, שאמנם בניגוד לאחיותיה רחוקה היא מלהוות הוכחה לוגית במלוא מובן המילה, אך לנפש מבין היא תתן חומר למחשבה.
כל אחד מאתנו, או לפחות מי ששייך קצת לרוחניות וקדושה, מכיר היטב את הרגשת המתיקות, העונג והשמחה הנצחיים שמרגיש האדם בעשותו מעשה טוב ואצילי. מעשה חסד, תפילה זכה מעומק הלב,ויתור כואב בשעת מריבה, או לימוד תורה בקדושה. כל מעשה כזה, כאשר הוא נעשה באופן הראוי, ממלא את לבו של האדם בתחושת עונג עצומה.
מה מקורה של תחושה זו?
ניתן לטעון כי זהו עוד צורה של עונג כל שהוא, שנובע ממניעים פסיכולוגיים כאלו ואחרים. ניתן למצוא הסברים פסיכולגיים לכל דבר, עם הלהטטנות האינסופית של חוקרים מודרניים.
ואולם, אם נתבונן ברגשי קודש אלו, נבחין במהרה כי רגשות אלו מהוים סוג אחר לגמרי של הנאות מאשר ההנאות הגשמיות והרוחניות של חיי העולם הזה. לא רק שמדובר בעוצמת הנאה עצומה שאין דומה לה, אלא שאם נתבונן נרגיש היטב שמדובר בסוג אחר לגמרי, מין שונה לחלוטין של הנאה ועונג. מין רגשי קודש ששייכים לספירה אחרת לגמרי מזו של יתר הנאות העולם השפל. זו הרגשה עדינה, רוחנית, קדושה, שגורמת להנאה בחלק שונה לחלוטין מאשיותו של האדם.
ובניגוד לכל הנאות העולם הזה, הרי שהנאות קדושות אלו דווקא מתגברות באדם ככל שהאדם מתרחק מהשקיעה בתאוות העולם הזה וההתפלשות בהם. ככל שהאדם יותר רוחני ויותר רחוק מחיי שפלות בהמיים, כך העוצמה של רגשות קודש מסוג זה התחזקת בקרבו.
אמנם אין מדובר בהוכחה מוחלטת במובן הלוגי של הענין, הן מחמת שמדובר בדברים מופשטים שאינם ניתנים לכימות ומדידה, והן מחמת שמדובר בענין סובייקטיבי פנימי שבו כל אחד יכול להתבונן בלבו שלו ולא בלב חברו, אולם מי שיתבונן ברגשות אלו בעין חודרת יגיע למסקנה שמדובר במשהו אחר, משהו שונה, משהו שלא שייך למסגרת הקרתנית העלובה של המטריאליזם השדוף והמשעמם של דוקינס וחבריו.