יש אלוקים, פרק ג' - כבוד הרב או כבוד הפרופסור.
הפרק הראשון בספרו של דוקינס מוקדש לקינה ונהי על מצב הדור הירוד, רחמנא ליצלן. בפרק זה מקונן דוקינס מרות על הכבוד הרב מדי שרוחשים בני האדם לדת ולאנשיה. כבוד זה קיים במידה כזו או אחרת כמעט בכל החברות בעולם, כולל בחברה המערבית האירופאית.
הדת ואנשיה אינם הדבר היחיד שזוכה לכבוד בחברה המודרנית. ישנם גופים ואישים נוספים שזוכים לכבוד רב, על גבול הסגידה. לדוגמא - השופטים, הרופאים, והמדענים. כשכתבת ברדיו מראיינת את נשיא בית המשפט העליון בדימוס, היא פונה אליו בתואר המדהים - כבוד נשיא בית המשפט. לעולם לא תשמעו משפטים דומים כמו "כבוד ראש הממשלה", "כבוד שר התחבורה" ואפילו לא "כבוד הרב", רק כבוד השופט. עד עצם היום הזה מקובל בחברה המערבית למנות רופאים ושופטים על ידי טקסים ארכאיים, עם גינוני מלכות מתקופת אליזבת החמש עשרה, ברצינות תהומית השמורה לטקסים דתיים. עד היום הינני זוכר את הנזיפה החמורה שקיבלתי מאחות בבית החולים כשהעזתי לפנות למנהל המחלקה בשמו המלא, ללא התואר פרופסור. רחמנא ליצלן, חילול הקודש.
כשאנחנו דנים האם הדת ראויה לכבוד לה היא זוכה, עלינו להעמיד מולה את כל המכובדים האחרים, ולראות למי ראוי הכבוד ביותר. לרב או לשופט, לראש הישיבה או לחוקר?
בישיבה שבה למדתי היו היה בחור מסכן. הוא היה חברותי וטוב לב, אך סבל מבעיה גופנית חמורה, שמנעה ממנו למצוא את זיווגו ההגון. כל חבריו בני גילו כבר הקימו להם בתים בישראל, ורק מיודענו נותר בודד. ויהי היום, הגיעה לבחור הצעה טובה וראויה. הבחורה סבלה גם היא מבעיה דומה למדי. היא הגיע מרקע דומה מאד לזה של הבחור, והוריה גרו בקרבת מקום להוריו. לנתון זה חשיבות מכרעת, שכן לא ניתן לחתן זוג שכזה ללא עזרה משפחתית רבה משני הצדדים. הבחור יצא עם הבחורה המדוברת למספר פגישות, הכל היה נראה מתאים, אלא שאז התגלתה בעיה חמורה. כפי שהוסבר לעיל, זוג כזה שמתחתן חייב לגור ליד שאר בני המשפחה. אי אפשר לחתן אותם ולשולחם אי שם לפריפריה. כמו כן, אין שום אפשרות להטיל על בני הזוג התחיבויות כספיות נוספות על רכישת הדירה. היות ושני הצדדים אינם אנשים בעלי יכולת רבה, נותר הפרש של רבע מליון שקל כדי לקנות לזוג דירה באיזור המרכז, ליד ההורים והאחים. ניסו לראות אולי בכל זאת אפשר לעשות משהו, גרדו עוד קצת כסף מפה ומשם, אך עדין נותר חור גדול, והשידוך עמד לרדת לטמיון.
הסיפור הגיע ברגע האחרון לאוזניו של ראש הישיבה, שנחרד מהרעיון. עד שסוף סוף אותו בחור מסכן יכול להקים את ביתו על הצד הטוב ביותר, האם עתה יפול הכל על רבע מיליון שקל?
מה עשה ראש הישיבה?
הוא נתן מכיסו הפרטי את הלוא הסכום המבוקש, והשידוך יצא לדרך. רבע מיליון שקל!!! מכיסו הפרטי. אמנם מדובר באדם שיכול להרשות לעצמו מעשים מהסוג הזה, בגלל ירושה שקיבל מהוריו, אבל הוא רחוק מאד מלהיות מולטי מיונר. אני הייתי שם, במסיבת האירוסין שנערכה בביתו של ראש הישיבה, וידעתי על הכל מכלי ראשון, לא סיפורי מעשיות.
עכשיו אני מציע לדוקינס לעשות בדיקה פשוטה. הבה נעבור יחד אוניברסיטה אחרי אוניברסיטה, מכון מחקר אחרי מכון מחקר, ובית משפט אחר בית משפט, ונחפש סיפור דומה. תראה לי איזה פרופסור שתרם רבע מיליון שקל לסטודנט נכה על מנת שיקים את ביתו.
אתה יודע מה? לא רבע מיליון. אני מוכן להסתפק במאה אלף. אולי אפילו חמישים אלף. גם זה הרבה מדי? אז אולי עשרים אלף, אולי עשר אלף. משהו, קצת. הרי מגיע כבוד, לא?
אז למי מגיע יותר כבוד, לראש הישיבה שמחתן את תלמידו, או לפרופסור מנהל המחלקה ששובת פעם בשנה כדי להגדיל את משכורתו? אני לא אומר שכל ראש ישיבה עושה מעשים כאלו אצילים, או קרוב לזה. אבל אם יש מישהו שעושה את זה, אז הוא איש דת.
ישנו מנהג יהודי בשם "מעשר כספים". על פי מנהג זה, כל יהודי חייב להפריש עשרה אחוזים מהכנסותיו לצדקה לעניים, אלא אם כן הוא נמצא במצב כלכלי באמת קשה. בדרך כלל, חרדי ממוצע משתדל לקיים מנהג זה, כל עוד הדבר אפשרי, גם כאשר הוא מתקשה לגמור את החודש. האם אתה, מר דוקינס, או מישהו מחבריך מקיים מנהג דומה? אני רוצה לכבד אותך, האמן לי, אני רוצה שתתן לי סיבה לעשות את זה.
נעמיד אחד מול השני - מצד אחד חוקר שהצליח לנתח בצורה גאונית את הרגלי הקישקוש בזנב של עכברים, או של גבישים, ומולו נעמיד אברך כולל עני שנותן מאות שקלים בחודש מפת לחמו לצדקה, או סתם מנהל גמ"ח כלשהו. למי מגיע יותר כבוד? מי עשה מעשה יותר אצילי? ובכלל, מהו ההבדל בין חוקר מצטיין לסנדלר מצטיין? לפני כמה ימים היה אצלי בבית איש תחזוקה שטיפל באיזו בעיה בתריס המיושן שלי. הוא עשה את זה בכזו יעילות ומהירות, פשוט לצאת מהכלים. אז אולי נתחיל להשתחוות לו? מה ההבדל בינו לבין חוקר מוצלח? שניהם עשו את עבודתם ביעילות ובנאמנות, האחד עם הראש והמבחנה, והשני עם הידים והמברגה. מה ההבדל? מילא כשאדם עושה מעשה מוסרי, אני מבין שיש בזה ערך מוסף, אבל החוקר מהטכניון פועל בדיוק מאותם מניעים שמהם פועל האינסטלטור. אז מה ההבדל ביניהם?
כשאדם עושה משהו מוסרי, כשאדם מתעלה על הרצונות והדחפים שלו, על זה מגיע כבוד. אבל כשאדם פועל מתוך הדחפים הרגילים של כבוד וכסף, הוא לא ראוי לכבוד יותר מאשר החתול שתופס את העכבר מתוך אותם מניעים ממש.
אֵיזֶהוּ גִבּוֹר? הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר וּמשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר. (אבות ד' א').
"כֹּה אָמַר ה',
אַל-יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ,
וְאַל-יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר, בִּגְבוּרָתוֹ;
אַל-יִתְהַלֵּל עָשִׁיר, בְּעָשְׁרוֹ.
כִּי אִם-בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל, הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי--
כִּי אֲנִי ה', עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ:
כִּי-בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי, נְאֻם-ה'. (ירמיה ט')