התנ"ך כספר היסטוריה?

מאת: הדוס | 01/04/2011 אמונה ומדע

מי מאתנו לא שמע על הרעיון, ללמוד את התנ"ך כספר היסטוריה?
התנ"ך ביסודו הוא ספר דתי. זו מטרתו המרכזית והיחידה של התנ"ך. ואולם, דת ישראל שונה מיתר הדתות בהיותה דת לאומית ולא אוניברסאלית. הנצרות והאיסלאם, האינדואיזם והבודהיזם, אינם מקבלים את הרעיון של אומה נבחרת. הדת היחידה לפחות כיום שטוענת להיותו של עם מסוים העם הנבחר על ידי הבורא, כדי להיות "ממלכת כוהנים וגוי קדוש" זו התורה. היות וכך, נוצרה בתנ"ך תופעה מעניינת, שבו הספר הדתי ביותר, העומד בבסיסם של הדתות המונותאיסטיות כולם, ושהפך לקוד האתי של האנושות כולה, מייחד חלק גדול מספריו לתיאורים הודות ההיסטוריה של עם ישראל, דור אחר דור. יש משהו מאד מגוחך בכך שהכומר האנטישמי הקתולי מחזיק בחרדת קודש את הספר שעוסק כמעט כולו סביב הנושא של עם ישראל והטלטלות השונות שעברו עליו. אבל זו המציאות, התורה רואה בהיסטוריה של עם ישראל גופי תורה ממש. ההיסטוריה היהודית, של העם הנבחר, איננה היסטוריה גרידא, אלא דברי תורה הם ולימוד הם צריכים.
העובדה הזאת גורמת לאנשים רבים להתייחס לחלקים מסוימים מהתנ"ך כספר היסטוריה. ספרים שלמים בתנ"ך מלאים לכאורה בתיאורים על מלכים ומלחמות, תהפוכות ומהלכים היסטוריים. מי שמסתכל על הדברים במבט שטחי עלול לטעות לרגע ולחשוב כאילו לפניו עומד ספר שאפשר להתייחס אליו כספר היסטוריה. אמנם ספרים אלו מלאים בעניינים של יראת שמים ועבודת השם, אבל אולי אפשר לקחת את הספרים הללו ולהתעלם מהפן הדתי שלהם, ולהסתכל עליהם כמו שמסתכלים על ספר היסטוריה.
ואולם מבט מעמיק על ספרי התנ"ך, יגלה לנו שהנסיון להפוך את התנ"ך לספר היסטוריה, מהוה חוסר הבנה בסיסי של יסודות התנ"ך כולו. אפשר להביא מספר דוגמאות לנקודה זו, אולם כרגע נעמוד על אחת מהם, המבטאת אולי יותר מכל דבר אחר את היותו של התנ"ך ההיפך הגמור והקיצוני ביותר של כל ספר היסטוריה חילוני.
ישנם בתנ"ך שני ספרים העוסקים בתיאור של תקופת המלוכה של ממלכת יהודה וממלכת ישראל, דור אחר דור, מלך אחר מלך. שני הספרים הם ספר מלכים וספר דברי הימים. גם ספר שמואל עוסק בתקופת המלוכה הראשונה, תקופת הממלכה המאוחדת, אולם תקופה זו הייתה קצרה יותר, ומתוארים בו שני מלכים בלבד, לעומת שולשלות ארוכות של עשרות מלכים שונים בספרים האחרים.
והנה, בספרים אלו ישנה תופעה יחודית. על כל מלך ומלך שהתנ"ך סוקר את חייו ופועלו, בסופו של דבר התנ"ך מעניק לו מעין "ציון". יש מלכים שעליהם נכתב "ויעש הישר בעיני ה" וישנם מלכים שעליהם נכתב "ויעש הרע בעיני ה". סקירה זו עוברת מלך מלך, ולא נפקד מלך אחד שהתנ"ך אינו מציין את רמתו הרוחנית. חלוקת הציונים איננה נחלקת רק לשני רמות של חיובי ושלילי, אלא לעוד מגוון שלם של דרגות בתוך אותם שני חלוקות. על חלק גדול ממלכי יהודה נאמר "ויעש הטוב בעיני ה' רק הבמות לא סרו". ישנם מלכים שעליהם נאמר "ויעש הישר בעיני ה' רק לא כמלך פלוני", או להיפך, ויעש הרע בעיני ה', רק לא כמלך פלוני".
והנה, אנו יכולים לראות תופעה חשובה מאד, שיתכן שהיא מתמצתת את היסוד והבסיס של ההסתכלות של התורה על החיים הלאומיים של עם ישראל.
בכך התנ"ך כולו, ובפרט בשני הספרים הללו, ישנה ביקורת רבה מאד, קפדנית ומדוקדקת, על כל המלכית שעמדו לעם ישראל. והנה, למרבה הפלא, מתוך כל אותם תארים וציונים, אין ולו מקום אחד ויחיד, שהתנ"ך מציין לחיוב או לשלילה את התנהלותו של מלך מסוים במהלכים מדיניים וצבאיים, בטחוניים וכלכליים. שום דבר, התעלמות מוחלטת. על אף מלך לא נאמר שהיה ימני מדי, או שהיה שמאלני מדי. אותם מלכים שניהלו מלחמות כה רבות, וביצעו אינספור מהלכים מדיניים וצבאיים, אינם זוכים לשום ציון לטוב או למוטב על פעולות אלו. מה שמעניין את התורה זו רק נקודה אחת ויחידה – האם אותו מלך עשה הישר בעיני ה' או שמה הרע בעיני ה'". ומהו הטוב והישר בעיני ה'? לא מהלך מדיני כזה, ולא מבצע צבאי אחר, אלא אך ורק דבר אחד ויחיד – עבודת ה'.                                                                                                                                                                                                    דוגמא בולטת במיוחד לגישה זו ניתן לראות בהעדרותו הבולטת של סיפור "קרב קרקר" מן התנ"ך. קרב קרקר הייתה מערכה אדירה של קואליציה של מלכים מקומיים מאזור המזרח התיכון כנגד צבאו של שלמנאסר השלישי מלך אשור, בשנת  853 לפנה"ס, במטרה להדוף את מסע ההישתלטות של האימפריה האשורית על עמי האזור. מלחמה זו נחלה ניצחון מזהיר, ותוצאותיה ניכרו באזור למשך שנים ארוכות. אחד המלכים שהשתתפו באותה מערכה, היה אחאב מלך ישראל. המקורות שמספרים על אותו קרב הם אך ורק הכתובות האשוריות, ואילו בתנ"ך ענין זה אינו נזכר כלל. לעמות זאת, כאשר אותו מלך, אחאב מלך ישראל, שולח את נבות היזרעאלי אל מותו בעצת אשתו, הנביא מתייחס לכך באריכות רבה. שום ספר היסטוריה לא היה מדגיש סיפור של עוול נגד אדם אחד, יותר מאשר מלחמה בינלאומית, כמעט מלחמת עולם במושגי הימים ההם.
ישנם מקומות ספורים ממש שבהם ישנה התיחסות לפעולות צבאיות של אותם מלכים, אבל גם באותם מקומות אין שום בדל של התיחסות להגיון המדיני והפוליטי שלהם, אלא אך ורק למה שנוגע בהם לעבודת השם ולקיום מצוותיו. כאשר יהושפט מלך יהודה מתחבר לאחזיהו מלך ישראל כדי לצאת אתו למלחמה בארם, אומר לו הנביא "בהתחברך עם אחזיה פרץ ה' את מעשיך". ההגיון הצבאי איננו מוזכר כלל ועיקר. מה שמוזכר זה רק העוון של התחברות לרשעים. גם כאשר עם ישראל התרשלו בקיום מלחמות מצווה, כמו מלחמת שבעת האומות ומלחמת עמלק, הנביאים הוכיחו אותם על המראת פי השם. שאול המלך איבד את כסאו על אי השמדת בהמות עמלק. אולם חומרת העניין לא הייתה מחמת הגיון פוליטי כל שהוא, אלא בגלל המראת ציווי ה'. מבחינה כלכלית, צבאית או מדינית אין שום הגיון להשמיד את הצאן והבקר של עמלק. חבל על הכסף. כאשר מלכי ישראל יצאו למלחמות הרשות, או כאשר עשו בריתות שלום על מלכים שונים, התנ"ך אינו מייחס לזה משמעות מכרעת כדי לציין את זה בספר התנ"ך. כאשר מלך ישראל חוטא בעוון קל שבקלים, התנ"ך מציין את זה בהבלטה. ואולם כאשר אותו מלך יוצא למלחמה או לשלום, התנ"ך מתעלם מזה לחלוטין.
האם כך נראה ספר היסטוריה? העובדה הזאת מראה בצורה הברורה ביותר, עד כמה רחוק התנ"ך כרחוק מזרח ממערב מכל ספר היסטוריה. התנ"ך אינו ספר היסטוריה, הוא אינו ספר שנועד כדי לתאר תיאורים על מדיניות וממשל, פוליטיקה וצבא, אלא אך ורק דבר אחד בלבד – עבודת השם ויראת שמים. זו מטרתו היחידה של התנ"ך, זו ולא אחרת.
עם ישראל איננו אומה ככל האומות. הקדוש ברוך שם את כל האומות תחת חוקי הטבע. חוקי הטבע מתחשבים מאד בטנקים ומטוסים, דיפלומטים והסכמי שלום. ישנה רק אומה אחת, שאיננה קשורה לכל המערכת הגשמית הזאת. עם ישראל איננו תלוי בשום דבר. כל ההנהגה של עם ישראל היא הנהגה ניסית. כאשר ישראל עושים רצונו של מקום, או כאשר ישנה זכות שמגנה עליהם, הם ינצחו במלחמה גם כשהם מעטים מול רבים. ואילו כאשר יש עליהם גזירה משמים, הם יחטפו מכות כאלה, בלי שום הגיון מדיני ובלי שום פרופורציה. האומה הנאורה ביותר בעולם יכולה בן לילה להפוך לאומה של חיות טרף, רק כדי להכות בעם ישראל, כמו שקרה רק לפני שני דורות. ומצד שני, כאשר הקב"ה מרחם עלינו, גם כשאנחנו מוקפים בשבע מדינות עם צבא ולנו יש כמה רובים ישנים, ועוד כמה נגמ"שים מקרטעים, אנחנו ננצח, כמו שקרה כמה שנים לאחר מכן. ולכן, מה שחשוב לעם הישראל זה רק דבר אחד, שיוכלו לכתוב עלינו "ויעש הישר בעיני ה'".

תגובות

רק שכחת לציין, שבמלחמת העצמאות הציונים המשוקצים ניצחו

סטודנט בטכניון | 01/04/2011 11:17:56

מי שניצח "עם כמה רובים ישנים ונגמ"שים מקרטעים" הם החילונים הציונים, שאתה כל כך אוהב לשנוא.

תגובת הדוס: פה תמצא את התשובה -
כג בִּשְׁנַת חֲמֵשׁ-עֶשְׂרֵה שָׁנָה, לַאֲמַצְיָהוּ בֶן-יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יְהוּדָה--מָלַךְ יָרָבְעָם בֶּן-יוֹאָשׁ מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל, בְּשֹׁמְרוֹן, אַרְבָּעִים וְאַחַת, שָׁנָה. כד וַיַּעַשׂ הָרַע, בְּעֵינֵי יְהוָה: לֹא סָר, מִכָּל-חַטֹּאות יָרָבְעָם בֶּן-נְבָט, אֲשֶׁר הֶחֱטִיא, אֶת-יִשְׂרָאֵל. כה הוּא, הֵשִׁיב אֶת-גְּבוּל יִשְׂרָאֵל, מִלְּבוֹא חֲמָת, עַד-יָם הָעֲרָבָה--כִּדְבַר ה', אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד-עַבְדּוֹ יוֹנָה בֶן-אֲמִתַּי הַנָּבִיא, אֲשֶׁר מִגַּת הַחֵפֶר. כו כִּי-רָאָה ה' אֶת-עֳנִי יִשְׂרָאֵל, מֹרֶה מְאֹד; וְאֶפֶס עָצוּר וְאֶפֶס עָזוּב, וְאֵין עֹזֵר לְיִשְׂרָאֵל. כז וְלֹא-דִבֶּר ה'--לִמְחוֹת אֶת-שֵׁם יִשְׂרָאֵל, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם; וַיּוֹשִׁיעֵם, בְּיַד יָרָבְעָם בֶּן-יוֹאָשׁ"

מעשה אבות לא סימן לבנים.

פיני | 01/04/2011 13:24:01

חיפשתי בכל התנ"ך, ולא מצאתי מקרה אחד של מלך שעשה הרע בעיני ה', ושהחרדים היו באוכלי שולחנו, ושלוחי דרבנן שרים בממשלתו.
לפלא הדבר בעיני מאיפה לקחו אז מיליארדים להחזקת כוללים וישיבות?

תגובת הדוס: אתה לא חיפשת בתנ"ך כולו. אם היית מחפש היית מוצא מהר מאד.
תמשיך לחפש, אם לא תמצא אגלה לך.
רמז - אחד המלכים הבולטים ביותר.

לא להתייחס לפיני

אהדה לתורה | 03/04/2011 23:23:47

הוא ממש לא רציני, ואני לא חושב שאי-פעם קרא בתנ"ך או את הכתבה. רמז עבה ביותר: המלך צויין למעלה, אישתו הייתה עובדת אלילים. לא צריך לקרוא את הכתבה כי גם מי שסיים כיתה ו' יודע (אני חילוני (אבל מאמין ושומר מסורת) ואני למדתי בבי"ס חילוני).

תגובת הדוס: יפה ביותר.
הפתרון - אחאב מלך ישראל, מהמלכים הרשעים והאליליים ביותר, שעליו נאמר "ויעש אחאב בן עומרי הרע בעיני ה', מכל אשר לפניו. ויהי הנקל לכתו בחטאות ירבעם בן נבט". והנה, השר הבכיר ביותר בממשלתו היה עובדיהו, שעליו נאמר "ועובדיהו היה ירא את ה' מאד", וכתוב בגמרא בפרק חלק, שגדול מה שנאמר בעובדיהו ממה שנאמר באברהם אבינו, שאצל אברהם אבינו כתוב "עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה", ולא כתוב "מאד".
וכשאיזבל הרגה את כל נביאי ישראל, אליהו הנביא התחבא בנחל כרית, והעורבים הביאו לו לחם ובשר, וכתוב בחז"ל שזה היה משולחן איזבל. הרי לנו שני הפרטים שצויינו לעיל.

טעית כאן

מתן | 04/04/2011 15:37:50

שכחת את ירבעם השני
שעשה הרע בעיני ה'
אך עדיין נכתב על מסעות הכיבוש שלו
ה הוּא, הֵשִׁיב אֶת-גְּבוּל יִשְׂרָאֵל, מִלְּבוֹא חֲמָת, עַד-יָם הָעֲרָבָה--כִּדְבַר יְהוָה, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד-עַבְדּוֹ יוֹנָה בֶן-אֲמִתַּי הַנָּבִיא, אֲשֶׁר מִגַּת הַחֵפֶר
(מלכים ב יד, כה)

תגובת הדוס: לא זכיתי להבין.

הסבר

מתן | 05/04/2011 15:49:22

אתה כתבת
" והנה, למרבה הפלא, מתוך כל אותם תארים וציונים, אין ולו מקום אחד ויחיד, שהתנ"ך מציין לחיוב או לשלילה את התנהלותו של מלך מסוים במהלכים מדיניים וצבאיים, בטחוניים וכלכליים. שום דבר, התעלמות מוחלטת"

אז זהו שלא
במקום שציטטתי (מוזמן לעיין בעצמך אם הציטוט לא ברור בפני עצמו) רואים איך התנ"ך משבח את כיבושי המלך (החוטא) ירבעם השני

תגובת הדוס: הפוך ממש. התנ"ך נותן לירבעם השני ציון גרוע. "ויעש הרע בעיני ה'". באשר לכיבושיו הצבאיים, הנביא איננו מייחס אותם לתבונתו הפוליטית, אלא לרחמי שמים. גם אצל מלכים צדיקים, התנ"ך איננו משבח את תבונתם המדינית והצבאית, גם כאשר הצליחו מאד, אלא רק את העובדה ששמעו בקול ה'.
אגב, אם לא שמת לב, את אותו קטע שאתה ציטטת, אני הבאתי בעצמי באחת התגובות שלפניך.

לא רק גנאי

מתן | 05/04/2011 22:17:48

הוא היחיד, ואני זוכר שציינו את זה במיוחד כשלמדתי, שעשה רע אבל טורחים לציין את כיבושיו הצבאיים