מבקרי המקרא. הם יודעים לקרוא?
השבוע הזדמן לידי באורח כלשהו ספר כפירה בשם "מבוא לספר דברים", מאת אדם בשם "אלכסנדר רופא" שכיהן כפרופיסור חבר למקרה באוניברסיטה העיברית. החלטתי לעבור מלמעלה על רוח הספר, ולהניף עליו את שבט ביקורתי.
בפתח הספר כותב הפרופיסור שספר דברים תפס מאז ומעולם מקום מרכזי בביקורת המקרא. בפרק הראשון מפרט הכותב את הטענות המרכזיות שלפיהן החליטו מבקרי המקרא לקבוע את תאריך כתיבתו של ספר דברים לתקופה מאוחרת יותר. קביעה זו משמשת למקום מרכזי בביקורת המקרא כולה. גם טענת השכבות של מבקרי המקרא נשענת במידה רבה על הנחה זו.
אחד הטיעונים המרכזיים של מבקרי המקרא, שמשמש בסיס מרכזי גם לספרו של א.ר. בעצמו, מתבסס על הטענה, שספר דברים הוא הספר היחיד שבו מוזכר האיסור להקריב קורבנות במקום אחר מלבד בבית המקדש שבירושלים. היות וכך, הרי לנו ראיה שספר זה לא חובר ביחד עם יתר ספרי המקרא, אלא בתקופה מאוחרת יותר.
עכשיו ניגש לדון בשאלה הזאת, מתוך מבט מעמיק. לא מתוך מבט שטחי של פרופיסור למקרא, שמתפרנס מהפרחת רעיונות מופרכים וחסרי ביסוס, אלא מתוך מבט מעמיק ויסודי של בן ישיבה, ההולך בדרך המסורה לנו מרבותינו מדור דור, אשר חפרו וליבנו כל נקודה אפשרית בתורה בכובד ראש, ולא הותירו למבקרי המקרא הליצנים בקעה להתגדר בה.
השאלה של מבקרי המקרא, מדוע איסור העבודה מחוץ לבית המקדש לא מוזכר במקומות אחרים מלבד בחומש דברים, היא שאלה כל כך נמוכה, שלקח לי בדיוק עשר שניות כדי לעלות על התשובה הפשוטה.
לכל אחד מחמשת חומשי התורה יש נושא מוגדר. החלוקה בין החומשים איננה שרירותית, ואיננה גזירת הכתוב. הרמב"ן בהקדמתו לחומשים מחלק את חמשת החומשים לנושאים מאד מוגדרים.
החלוקה היא כזאת -
ספר בראשית הוא ספר היצירה, כלשון הרמב"ן. מטרתו לספר את השורשים וההתחלות של העולם (הבריאה והמבול), אומות העולם (מהמבול ועד דור הפלגה), ועם ישראל (מעשי האבות). בספר זה מספרת התורה את בריאת העולם, ומעשי האבות שהם יצירתו וראשיתו של עם ישראל.
ספר שמות, הוא הפיכתו של עם ישראל מיחידים לאומה. הספר הזה מתחיל מיציאת מצרים, וממשיך למעמד הר סיני, ונחתם בהקמת המשכן ובהשראת השכינה. מי שמסתכל בתורה יכול לראות שמעמד הר סיני והקמת המשכן מהוים את הסיום של תהליך יציאת מצרים. משה רבינו אומר לפרעה "שלח את עמי ויעבדוני במדבר". העבודה במדבר זה הקמת המשכן. כאשר משה רבינו נשלח להוציא את עם ישראל ממצרים, הקב"ה אומר לו "בצאתכם ממצרים תעבדו את האלוקים על ההר הזה". זו הסיבה שספר שמות מסיים במילים "כי ענן ה' על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו לעיני כל ישראל בכל מסעיהם".
ספר ויקרא נקרא בחז"ל "תורת כהנים". סביב הנושא של עבודת המשכן וענייני הקורבנות. בספר זה מובאות המצוות שנהגו כבר במשכן בתקופת המדבר. זהו רוב רובו של ספר ויקרא, חוץ מכמה מצוות בפרשיות האחרונות, שהרמב"ן מסביר את השייכות שלהם לספר ויקרא.
ספר במדבר עוסק אך ורק בקורות את עם ישראל במשך תקופת הנדודים במדבר.
חומש דברים מראשיתו ועד סופו מהוה את דברי הפרידה של משה רבינו בערבות מואב, אחרי כיבוש סיחון ועוג, לפני הכניסה לארץ. בחומש הזה, משה רבינו איננו מדבר אל הכוהנים כמו בחומש ויקרא, אלא אל עם ישראל בכללותו, כך כותב הרמב"ן בהקדמתו לחומש דברים. הסיבה לכך היא פשוטה מאד. במשך כל תקופת המסעות במדבר, עם ישראל חי מסביב למשכן. גם ההנהגה המדינית של עם ישראל הייתה כולה על פי ה' ביד משה רבינו. מרגע הכניסה לארץ עם ישראל נכנס לשלב חדש, הוא הופך להיות עם שמפוזר על פני מדינה שלימה, שמנהל חיי כלכלה ומסחר, איש תחת גפנו ותחת תאנתו. כל ספר דברים מראשיתו ועד סופו הוא ורק הוא נועד להכשיר ולהתוות את הדרך של עם ישראל בארץ ישראל. בספר הזה ורק בספר הזה שנויות כל המצוות שנוגעות לניהול המלוכה, לעריכת מלחמות, למינוי שופטים, ונבואות הנוגעות להיסטוריה העתידית של עם ישראל. כל הנושאים הללו אינם יכולים להיכתב בשום מקום אחר מלבד בספר דברים.
אמנם הסדר המתואר לעיל נכתב על ידי הרמב"ן, אבל גם בלי דברי הרמב"ן הוא שקוף וברור כשמש בצהריים לכל מי שפתח אי פעם את ספר התורה.
גם הסדר של הספרים בזה אחר זה, הוא מחויב המציאות. התקופה המתוארת בחומש בראשית היא התקופה הקדומה ביותר, לאחר מכן ספר שמות, ספר ויקרא עוסק בעניינים שנצטוו בני ישראל מיד עם הקמת המשכן והקרבת הקורבנות. ספר במדבר עוסק במהלך ארבעים השנה שבאו מהקמת המשכן עד הכניסה לארץ. ואילו ספר דברים עוסק בציווים והנבואות שנאמרו לעם ישראל ערב הכניסה לארץ ישראל.
מצוות אלו לא היו יכולות להיכתב בשום ספר אחר.
לשאול למה מצוות אלו לא נכתבו במקום אחר, זה בדיוק כמו לשאול מדוע המבול אינו מוזכר בחומש שמות.
ועל השאלות המגוחכות הללו בנו טיפשי אומות העולם בנינים שלמים של תוהו.