ליל הסדר - ליל ההמחשות
ליל הסדר, הלילה שמוקדש כולו לסיפור יציאת מצרים, מהוה את עמוד השדרה המרכזי של העברת התורה ומסירתה מדור לדור, וממילא של התורה כולה. סיפור יציאת מצרים שאותו אנו מספרים לבנינו בליל הסדר, איננו סיפור היסטורי גרידא שהתרחש לאבותינו לפני אלפי שנים, אלא הוא עמוד התווך של כל התורה כולה. כשהקדוש ברוך הוא התגלה לעם ישראל בהר סיני, הוא פנה אליהם במילים "אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים". בכל התנ"ך כולו, מהוה יציאת מצרים את הגורם העיקרי לחיובו של היהודי לקיים את התורה. חלק גדול מן המצוות בתורה נעשות זכר ליציאת מצרים.
ומנין אנו יודעים את סיפור יציאת מצרים?
המקור שממנו אנחנו יודעים על יציאת מצרים הוא אך ורק מפני שכך סיפרו לנו אבותינו ששמעו מאבותיהם. מי שמחפש לקרוא חומר על יציאת מצרים יוכל למצוא שפע עצום של חומר בנושא. תגליות ארכיאולוגיות, פפירוסים, ועוד, אבל כל הדברים הללו אינם אלא פרפראות. אנחנו איננו יודעים את סיפור היציאה ממצרים, לא דרך הארכיאולוגיה ולא דרך פפירוס או תבליט מצרי כזה או אחר. אנחנו מכירים את יציאת מצרים מהמקור היהודי האמיתי והאמין ביותר – "אשר שמענו ונדעם, ואבותינו סיפרו לנו".
והיכן אנו שומעים דבר זה מאבותינו? גם אדם שגדל בסביבה דתית תורנית, איננו שומע מאביו סתם כך ביום אפרורי של חולין את סיפור יציאת מצרים. אולי ההתייחסות לסיפורי יציאת מצרים היא כאל דברים מובנים מאליהם, אבל סתם כך באמצע השנה, קשה למצוא אדם שייגש לבנו ויאמר לו "בני היקר, אתה יודע שיצאנו ממצרים?". בכל השנה כולה היהודי עסוק עד למעלה מראשו בחיי היום יום, ובעלייתו האישית בעבודת השם. כדי שאדם יוכל למסור את סיפור יציאת מצרים לבניו כראוי, ישנו צורך לייחד זמן מסוים, שיהיה מוקדש כולו לסיפור יציאת מצרים. רק פעם אחת בשנה, בליל הסדר, כל יהודי ויהודי, דתי כחילוני, אקדמאי כעממי, מתנחל כמתבולל, כל אחד ואחד מתיישב עם ילדיו ומספר להם בפה מלא, את אותו סיפור בדיוק ששמע מאבותיו ואבותיו מאבות אבותיו – "עבדים היינו לפרעה במצרים". בכל המצבים, בכל התקופות, במשך אלפי שנים, לילה אחד בשנה מוקדש כולו לסיפור יציאת מצרים, להנחלת האמת הנצחית לדור הבא.
הלילה הראשון של חג הפסח, נקרא בפינו "ליל הסדר". זהו לילה של סדר. הבעיה היא שלרוב האנשים ליל הסדר הוא הלילה האחרון בשנה שניתן להגדיר אותו כמשהו שקשור לסדר... ליל הסדר עמוס לעייפה במצוות ומעשים טובים מסוגים שונים. מצוות דאורייתא, מצוות דרבנן, מנהגים, שירים, פיוטים, ועוד. אנשים רבים נאבדים לחלוטין בתוך רשימת המטלות הארוכה של ליל הסדר. קדש, ורחץ, כרפס, יחץ, מגיד, רחצה, מוציא מצה, מרור, כורך, שולחן עורך, צפון, ברך, הלל, נרצה, הרשימה הארוכה הזאת גורמת לאנשים רבים לאבד בליל הסדר את תחושת הסדר, ואת תפיסת רצף האירועים.
האם אני מתיימר במאמר זה לעשות סדר בדברים? לא ולא. בשביל זה יש צורך במאמרים נוספים. כרגע אני רוצה לתת אך ורק תובנה מסוימת ביחס לחוט השני, לקו המרכזי העובר מאחורי כל עניני הלילה המרומם ביותר בשנה.
העיקרון הבסיסי ביותר שעומד מאחורי כל המצוות של ליל הסדר, הוא עיקרון ההמחשה. העיקרון הזה איננו נוגע אך ורק לליל הסדר או לחג הפסח בכלל, אלא הוא נוגע כמעט לכל התורה כולה, אך הוא מודגש ביותר במה שנוגע למצוות ליל הסדר. על פי עקרון ההמחשה, גם הרעיון הנשגב והחשוב ביותר איננו נקבע בלב האדם לנצח ללא המחשה מעשית. התורה הקדושה מלאה בסיפורים שעוברים מיד לשלב ההמחשה. כשיעקב אבינו נלחם עם המלאך והמלאך נוקע את כף ירכו, מצווה התורה שלא לאכול מגיד הנשה, "כי נגע בכף ירך יעקב בהיאבקו עמו". מיד לאחר מכת בכורות מצווה משה רבנו את מצות פטר חמור, זכר למכת בכורות. חג הפסח, זכר ליציאת מצרים. שבועות – זכר למתן תורה. סוכות – ענני הכבוד. שבת – בריאת העולם. גם במצוות דרבנן נשמר עקרון ההמחשה. כל סיפור מרכזי, צריך לקבל משמעות מעשית בחיי היום יום. כך בפורים, חנוכה, תשעה באב, לחם משנה, ועוד.
השיא של עקרון ההמחשה הוא בליל הסדר. היהודי מספר על השעבוד הקשה במצרים. אפשר לשבת שעות על גבי שעות, ולתאר בצבעים קודרים את המצב הגרוע של היהודי השפוף במצרים, המוכה, המושפל, והמדוכה. אם היו נותנים לנו לקבוע איך מעבירים את חוויית השעבוד לילדינו, היינו מציעים לבטח, להקריא לילדים סיפורים מעניינים, ואולי אפילו להראות להם מצגות אורקוליות... אבל התורה מצווה משהו אחר לגמרי. לפני קריאת ההגדה, עלינו להמחיש את סיפור השעבוד על ידי פעולה פשוטה למדי, על ידי אכילת המרור. על ידי שנאכל כזית של חסה או חזרת, על ידי זה יקבע הזיכרון ההיסטורי בלבו של הדור הבא, יותר טוב מכל הסיפורים, ההצגות, והשקופיות. אם נרצה לבדוק את עוצמת ההשפעה של המרור, נוכל לעשות בדיקה פשוטה. ניקח יהודי מתבולל אי שם ברוסיה הקומוניסטית לשעבר, יהודי שראה בפעם האחרונה את ליל הסדר לפני שמונים שנה, ונשאל אותו מה הוא זוכר מאותו לילה. מעולם לא ניסיתי לעשות ניסוי שכזה, אבל אני משוכנע לחלוטין, שגם אם אותו זקן אינו זוכר את תוכן ההגדה, וגם אם נותרו בו זיכרונות קלושים למדי, אבל דבר אחד הוא בטח זוכר, את תמונת אביו אוכל כזית חסה, זכר ליציאת מצרים.
עקרון זה ממשיך לכל אורכו ורוחבו של ליל הסדר. המצה – זכר ליציאה החפוזה ממצרים, ולא הספיק בצקם להחמיץ. קרבן פסח – על שם שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים. החרוסת – זכר לטיט. ארבע כוסות והסיבה – דרך חירות, על שם שנעשינו בני חורין. זהו העניין המרכזי של ליל הסדר – לקחת את העניינים הנשגבים ביותר, את הרעיונות החשובים ביותר, ודווקא אותם לציין על ידי שורה של מעשים פשוטים בתכלית הפשטות, מסוג המעשים שנחרתים אפילו בלבו של ילד רך, לנצח נצחים.
כל ספרי המוסר, המחשבה, הקבלה, ספרי המדרשים, כולם מלאים על גדותיהם ברעיונות עמוקים סביב הנושא של יציאת מצרים, קריעת ים סוף, ומתן תורה, אבל מעשה קטן, אכילת כזית מצה או מרור, באופן ובזמן המתאים לפי הבנת התורה, בכוחו להטביע את הרעיונות הללו בלב האדם, יותר מכל הדרשות והדיבורים בעולם.
הרב יחזקאל לווינשטיין זצ"ל, שכיהן כמשגיח המיתולוגי של ישיבת פוניבז', היה מייחד את רוב שיחותיו לנושאים שסביב יציאת מצרים. עד כדי כך הגיעו הדברים, שאחד מתלמידיו אמר עליו שהוא היה אחרון יוצאי מצרים. ישנו מעשה ידוע, שפעם אחת שמעו התלמידים רעש מוזר מכיוון חדרו של רבי יחזקאל. כאשר ניגשו לברר את המתרחש, גילו לתדהמתם את רבם הנערץ מסדר את השולחנות בחדרו בשני טורים, כשהוא עובר ביניהם בדביקות רבה. כאשר שאלו אותו לפשר העניין, הסביר להם רבי יחזקאל, שהוא רצה להרגיש את התחושה של בני ישראל עוברים בים סוף, והמים להם חומה מימינם ומשמאלם. הסיפור הזה מבליט מאד את גודל העוצמה והכוח של עקרון ההמחשה. אפילו אדם ענק כמו רבי יחזקאל לוונישטיין, אדם שחי כל ימיו את הנושא של יציאת מצרים, עדין הוא זקוק להמחשה מציאותית ממש, של שני טורי שולחנות אפורים, כדי לדמיין את התחושה הייחודית של היהודי המאושר, העובר בין גזרי ים סוף, במנוסתו מפני הצבא המצרי.
הקדוש ברוך הוא ברא את האדם, והוא זה שמכיר באמת ובתמים את כל נבכי נפשו של האדם, וכמו שרגילים חז"ל לומר "ירדה תורה לסוף דעתו של אדם". התורה מכירה היטב את כל נבכי נפש האדם, עד לנקודה הקטנה ביותר, ברובד הנמוך והחבוי ביותר, יותר טוב מכל הפסיכולוגים, הסוציולוגים, והיועצים החינוכיים שבעולם. רק יוצר האדם בעצמו הוא יכול לתת לנו את העצות הנכונות כדי להגיע למצב ולתחושה ש"כאילו הוא עצמו יצא ממצרים".